<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה בין ממעיין שלא יצא בתחילה. אבל אין משקין לא ממי גשמים ולא ממי הקילון, ואין עושין עוגיות לגפנים. פי' בית השלחין היא שדה שהיא צריכה להשקותה תדיר, כגון אילו הגנות שאין מסתפקין למטר השמים וצריך תדיר להשקותן, ואם לא ישקה אותן יפסדו, והילכ' משקין אותן בחולו שלמועד, ומילתא דאית ליה פסידא שרו ליה רבנן, כדאמ' בפרק אין דורשין בעריות [חגיגה י"ח ע"א] את חג המצות תשמור [שמות כ"ג], ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת [דברים ט"ז] מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף כל ששה עצורין בעשיית מלאכה, אי מה שביעי עצור בעשיית מלאכה לגמרי אף ששה עצורין בכל מלאכה, ת"ל השביעי, שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסור(ה) בכל מלאכה, הא לא מסרך הכת' אלא לחכמ' לומר לך אי זו מלאכה אסור' ואי זו מלאכה מותרת, וכל מלאכה שיש בה הפסד התירו חכמ'.
במועד ובשביעית. ואמרי' בשלמא במועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן, אלא שביעית דאורייתא היא ומי שריא עבודת קרקע בשביעית. פי' חולו שלמועד אינו אסור אלא מדרבנן, שהן אסרו שלא יטרח אדם בחולו שלמועד, ואע"ג דמקראי ילפי' לה בפרק אין דורשין, מדרבנן היא וקראי אסמכת' בעלמא, ובמקום פסידא שרו רבנן, אבל מלאכת שביעית בקרקע היא אסור' מן התורה, ומה כח יש בחכמ' להתיר אפי' במקום פסידא. אמ' אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא, דתניא ר' אומ' וזה דבר השמיטה שמוט, בשתי שמיטות הכת' מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. פי' בשביעית בזמן הזה שאין היובל נוהג, דמשגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות, דכת' [ויקרא כ"ה] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה, ולא כשגלו מקצתן, ור' היא דאמ' כל זמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים כול', אם היה אומ' במקום הזה משמ' דאתא למימר דבחוצה לארץ דלא נהגא שמיטת קרקע לא נהגא שמיטת כספים, ואע"ג דהיא חובת הגוף, אבל השתא דאמ' בזמן משמע דאפי' בארץ ישראל קאמ', ומשום דלא נהיג יובל קסבר לא נהגא נמי שמיטה, אבל רבנ' סבירא להו אע"ג דלא נהיג יובל נהגא שמיטה, כדאמ' בשילהי ערכין מנו יובילות לקדש שמיטין, ומתני' דשרי בית השלחין בשביעית ר' היא ולא רבנן.
בין ממעיין שיצא בתחילה ובין ממעיין שלא יצא בתחילה. פי' בין ממעיין שיצא עכשיו מחדש שעדיין לא החזיק דרכו, ובין ממעיין ישן שכבר החזיק דרכו. ואמרי' השתא ממעיין שיצא לכתחילה דאתי לאינפולי אמרת משקין, ממעיין שלא יצא בתחילה דלא אתי לאינפולי מיבעיא. פי' במעיין חדש יש לחוש שמא יפלו אגפיו ואתי לתקונינהו במועד ואיכא טירחא יתירה. ומהדר, אצטריך, דאי תנא מעיין שיצא בתחילה הוה אמינא הכא הוא דבית השלחין אין בית הבעל לא, משום דאתי לאינפולי, אבל מעיין שלא יצא בתחילה דלא אתי לאינפולי אימא דבית הבעל נמי, קמ"ל לא שנא מעין שיצא בתחילה ולא שנא מעין שלא יצא בתחילה בית השלחין אין בית הבעל לא, מאי משמע דבית השלחין לישנא דצחותא הוא, דכת' [דברים כ"ה] ואתה עיף, ומתרג' ואת משלהי, ומאי משמע דבית הבעל לישנא דמייתבותא היא, דכת' [ישעיה ס"ב] כי יבעל בחור בתולה ומתרג' ארי כמה דמתייתב עולם עם בתולתא. ומאן תנא דפסידא אין הרויחא לא, ואפי' במקום פסידא דהיינו בית השלחין מיטרח לא טרחינן במי קילון, אמ' רב פפא ר' יהודה היא, דתניא ר' מאיר אומ' ממעיין שיוצא לכתחילה משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל. פי' וכל שכן מעין שלא יצא בתחילה. ר' יהוד' אומ' אין משקין ממנו אלא שדה בית השלחין. פי' דאיכא פסידא, ולא שדה בית הבעל דליכא פסידא, ולא עמד אלא משום הרויחא אפלא לשוויי חרפא. יותר על כן אמ' ר' יהוד', לא יפנה אדם אמת המים לגינתו ולחורבתו, (שזרעה) בחולו שלמועד, דאפי' במקום פסידא לא שרינן טירח' יתירא, ולא שרינן לקמן אלא לתקן האמ' המקולקלת, ומפר' מאי מקולקלת, אמ' ר' אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמיד' על ששה טפחי'. שבתחילה היתה עמוקה ו' טפחים ונתמלאו ה' טפחי' עפר או צרורות ולא נשאר בה אלא טפח, אותו טפח חוטט עד ו' טפח' כדמעיקרא, אבל כי נטמנה כולה אסור לפנותה דהוי טירחא יתירא. אי נמי יש לפרש, לא יפנה אדם אמת המים לגינתו, שאם לא היתה עוברת אמת המים סמוך לגינתו אל יעשה לה דרך בחולו שלמועד להפנותה לגינתו, דהוי טירחא יתירא, וקיימלן [עירובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יהוד' הלכ' כר' יהוד', וכל שכן דסתם מתני' כוותיה, וקיימלן [יבמות מ"ב ע"ב] מחלוקת דברייתא וסתם מתני' הל' כסתם מתני'. ואי קשיא, לר' מאיר דשרי אפי' השקאת בית הבעל דאינה אלא להרויחא, אם כן יתיר כל מלאכה במועד, דהא בכל מלאכה אית בה הרויחא. תשובה, ר' מאיר לא שרי אלא שדה בית הבעל שכבר היא זרועה ואם יפסד הבכיר ויעשה אפל חשיב לה פסיד' ולר' יהוד' לא חשיב ליה פסיד', אבל כל מלאכות דהרויחא איכא פסידא ליכא לא שרי ר' מאיר.
<h2>דף ד.</h2>
פיס'. אבל אין משקין לא ממי גשמים ולא ממי קילון. פי' מי גשמים העומדין מקובצין למקום אחד אל ימשיכם לתוך גינתו ואע"ג דליכא טירחא דלא צריך לדלות בקילון, ולא ממי הקילון ואע"פ שהן מים נובעין כיון שאין נוזלין וצריך למלותן בקילון, כגון אילו בארות שהן עמוקין וצריך לדלות ולהשקות אסור משום טירחא יתירא. ואמרי', בשלמא מי קילון איכא טירחא אלא מי גשמים מאי טירחא איכא, הלא בהמשכה בלבד להביאן לתוך גינתו. אמ' ר' אלעא אמ' ר' יוחנ' גזיר' מי גשמים אטו מי קילון. פי' המעיין הוא נמשך וזוחל, ומי גשמים אינן נמשכין וזוחלין. ורואין למי קילון שאינן נמשכין וזוחלין, והילכך אם יתיר להשקות ממי גשמים אתי להשקות מי קילון. רב אשי אמ' מי גשמים גופיהו לידי מי קילון אתו. פי' לא מש' גזירה נאסרו, אלא משום דאתו לידי קילון, שהעליונים יכול להמשיך לגינתו, אבל התחתונים לא יוכל להביאן אלא על ידי קילון, ואם תתיר להשקות מי גשמים ישקה מהן עד שיכלו וידלה אותן בקילון. וקמיפלגי בדר' זירא, דאמ' ר' זירא אמ' רבה בר ירמיה אמ' שמואל נהרות המושכין מן האגמין מותר להשקות מהן בחולו של מועד. דרב אשי אית ליה דר' זירא, דאע"ג דאגמים הם מי גשמים כיון דלא פסקי ולא אתו לידי קילון שרו. ור' יוחנ' לית ליה דר' זירא, דכיון שהן מי גשמים כל מי גשמים נאסרו משום גזירא. וקיימלן כרב אשי דהוא בתרא. גופה. אמ' ר' זירא אמ' רבה בר ירמיה אמ' שמואל, נהרות המושכין מן האגמים מותר להשקות מהן בחולו שלמועד. איתביה ר' ירמיה לר' זירא אבל לא ממי גשמים, אמ' ליה ברי הני אגמי דבבל כמיא דלא פסקי דמו. פי' ולא נאסרו מי גשמים אלא הנך דפסקי ואתי לידי קילון כרב אשי. פי' מי קילון הוא כד, וכדה על שכמה [בראשית כ"ד] תרגי' וקולתה על כתפה.
ת"ר, הפסיקות והבריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב אסור להשקות מהן בחולו שלמוע', ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן מותר. אמ' רב פפא והוא שרובה שלאותה שדה שותה מאותה אמת המים. [רב אשי אמר אע"פ שאין רובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים] מאי טעמא, כיון דמשכא ואתיא מותר, אמ' אילא שתיא בחד יומא, תישתי בתרי תלתא יומי. ת"ר, בריכה שנוטפה מים משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת. והא עבידא דפסקא, אמ' ר' ירמיה ועדיין היא מטפטפת, אמ' אביי והוא שלא פסק מעיין ראשון, תניא ר' שמעון בן מנסיא אומ' שתי ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מהתחתונה וישקה את העליונה. יותר על כן אמ' ר' שמע' בן אלעז' ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה מן הנמוך וישקה את הגבוה. ת"ר, מדלין מים בקילון לירקות כדי לאוכלן במועד, ואם בשביל לייפותן אחר המועד אסור.
<h2>דף ד:</h2>
פיס'. ואין עושין עוגיות לגפנים, מאי עוגיות אמ' רב יהודה בנכי. פי' הגומות שעושין תחת עיקרי הגפנים כדי שיתקבצו שם המים, תניא נמי הכי אילו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים. פי' הן גומות, איני והא רב יהודה שרא להו לבני בר ציתאי למיעבד בנכי לכרמיהון, לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי. פי' עתיקי שרו דלית בהו טירחא יתירא אבל חדתי אסיר משום טירחא יתירא.
מתני'. ר' אלעזר בן עזריה אומ' אין עושין האמה לכתחילה בין במועד בין בשביעית וחכמים אומ' עושין את האמה בתחילה בשביעית ומתקנין את המקולקלת במועד ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים, ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צרכי הרבים ומציינים את הקברות ויוצאין על הכלאים. ואמרי' בשלמא מועד משום דקא טרח אלא בשביעית מאי טעמ'. פי' לא אסר הבורא בשביעית אלא עבודת קרקע כגון חרישה וזריעה וכיוצא בהן אבל מותר לחפור בורות שיחין ומערות, ומאי שנא אמת המים דאסר ר' אלעזר, פליגי בה ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמ' מפני שנראה כעודר, וחד אמ' מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. פי' כשחופר את האמה ומשליך עפרה על שפתיה מיכן ומיכן מתקן אגפיה לזורען מפני עפר תוחח שהשליך עליהן והויא לה עבודת קרקע ורבנן לכולי האי לא חיישינן.
ומתקנין את המקולקלת במועד, מאי מקולקלת, אמ' ר' אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ו' טפחים. פי' מתחילה עמוקה אמה אחת היתה ונטממה ולא נשאר בה אלא טפח אחד חוטט אותה ומעמידה על ו' טפחי', אבל אם נטממה כולה אסור לתקנה כדתניא לעיל [ב' ע"א] לא יפנה אדם אמת המים לגינתו. אביי שרא להו לבני המדך לשחופי נהרא. פי' לעקור שרשי אילנות הגדילין בתוך הנהר. ר' ירמיה שרא להו לבני סכותא למיכרא נהרא טמימא. פי' הנהר שנתמלא ונטמם ומעכב מרוצת המים. רב אשי שרא להו לבני מתא מחסיא לאקדוחי נהר בורן אמ' כיון דקא שתי מיניה צורכי רבים ננהו ותנן עושין כל צורכי הרבים.
<h2>דף ה.</h2>
פיס'. ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים, שאם נפלו אבני הבור לתוך המים מסלקין אותם אם נתמלאו עפר חוטטין אותן, אמ' ר' יעקב אמ' ר' יוח' לא שנו אלא שאין רבים צריכין להם, אבל רבים צריכין להם אפי' לחפור אותם לכתחיל' מותר, דתניא בורות שיחין ומערות כונסין מים לתוכן אבל לא חופרין אותן ולא סדין אותן בסיד, ושלרבים חופרין אותן וסדין אותן בסיד. תניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין מים לתוכן אבל אין חוטטין אותן ולא שפין את סדקיהן, ואוקימנ' בשאין יחיד צריך להן אבל אם יחיד צריך להן חוטטין אותן, דתניא חוטטין בורות שיחין ומערות שליחיד בשיחיד צריך להן, ואין צריך לומר שלרבים שאם רבים צריכין להן אפי' חפירה נמי שריא, ואין חופרין בורות שיחין ומערות שלרבים בשאין רבים צריכין להן, ואין צריך לומר שליחיד דכי אין יחיד צריך להן אפי' חטיטה נמי אסירא. תניא יוצאין לקוץ את הדרכים ולתקן את הרחובות ואת האטרטיות, ולמוד את המקוות וכל מקוה שאין בו מ' סאה מרגילין בתוכו מ' סאה, ומניין שאם לא יצאו ועשו כל אלה שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהן הכת' כאילו הם שפכום שנ' [דברים י"ט] והיה עליך דמים.
פיס'. ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים, לאייתויי מאי לאייתויי חפירה שחופרין בורות שיחין ומערות לכתחילה לצורך רבים. ומציינין על הקברות. אמ' ר' שמע' בן פזי רמז לציון קברים מן התורה מניין, שנ' וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון.
<h2>דף ו.</h2>
ויוצאין על הכלאים. פי' בית דין יוצאין בחולו שלמועד לראות השדות וכל שדה שיש בה כלאים עוקרין אותה. ומקשה ואכלאים בחולו של מועד נפקי, והתנן באחד באדר משמעין על השקלים ועל הכלאים כול' עד חמשה עשר בו יוצאין על הכלאים, ר' אלעזר ור' חנינה חד אמ' כאן בבכיר כאן באפל, וחד אמ' כאן בזרעים כאן בירקות. פי' בזרעים דהיינו התבואה בט"ו באדר ועל הירקות שמאחרין לזורען בחולו של מועד. ומאי שנא בחולו שלמועד דנפקי', אמ' ר' יעקב אמ' ר' יוח' משום שכר פעולה דמוזלי גבן. אמ' רב זביד ש"מ מתרומת הלשכה יהבי' להו, דאי מדידהו יהבי' להו מאי נפקי' לן מינה שנזלזל בשכר הפועלין.
<h2>דף ו:</h2>
תניא בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפני בהמתן והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות, אחת שמנכשין את שדותיהן ואחת שמשליכין לפני בהמתן, התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדיין היו שמחין שמנכשין שדותיהן, התקינו שיהו מפקירין את כל השדה.
מתני'. ר' אליעזר בן יעקב אומ' מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה, זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד וחכמי' מתירין בזה ובזה. פי' האילנות הם נפסדין אם לא ישקה אותם והן כבית השלחין, וכל השדה היא שדה בית הבעל, ולפיכך אין משקין אותה, וזרעים שלא שתו לפני המועד הן שדה בית הבעל, אבל אם שתו קודם לכן אם לא ישתו במועד יפסדו והוו להו כבית השלחין. וחכמ' מתירין בין בזה בין בזה, בין בזרעים שלא שתו בין בכל השדה, ומאן חכמי' ר' מאיר שהיה מתיר אפי' שדה הלבן, וקם ליה ר' אליעזר בן יעקב כמתני' וכר' יהודה והיל' כוותיה דהא פסקינן לעיל הלכה כר' יהודה וכסתם מתני', ותו דקיימלן [יבמות מ"ט ע"ב] משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי.
גמ'. אמ' רב יהודה אם היתה שדה מטוננת מותר. פי' אם היתה שדה לחה מקודם לכן ועכשיו יבשה והיא נפסדת מותר להשקותה במועד. תניא נמי הכי כשאמרו אסור להשקותן במועד לא אמרו אלא זרעים שלא שתו לפני המועד, אבל זרעים ששתו לפני המועד מותר להשקותן במועד, ואם היתה שדה מטוננת מותר, ואין משקין שדה גריד במועד, וחכמי' מתירין בזה ובזה. ואין הל' כחכמים. שדה גריד הוא שדה יבש שלא היה מטונן. אמ' רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצא בחולא דמועדא. פי' תרביצא הוא שמתקנין את הקרקע לזרוע בו זירעוני גינה ומשקין אותו קודם שיזרעוהו הרבה ואחר כך זורעין אותו, ובימי השקאתו יקרא תרביצא, ואם הרביצוהו במים קודם המועד ובא המועד מותר להרביצו במועד כדי שלא ייבש מן ההרבצה שעשו לו מקודם לכן, וקא דייק רבינא הכי משדה מטוננת שאם היתה לחה מקודם לכן משקין אותה במועד כדי שלא תיבש, והכא נמי כיון שהורבצה מקודם לכן מרביצין אותה במועד כדי שלא תיבש. וקשיא ליה שדה גריד מאי טע'. פי' מאי טעם היה אוסר ר' אליעזר בן יעקב דאפלא קא משוי ליה חרפא. פי' דלית בה פסידא אם לא ישקה אותה, ואין משקין אותה אלא לשוויי חרפא דהוי הרויחא והיל' אסור, הכא נמי האי תרביצא אפלא וקא משוי לה חרפא הוא, שאם לא ירבצנה עכשיו במועד צריך לאחר עד שירביצנה לאחר המועד ואחר כך יזרענה, אבל פסידא לית בה שהרי אין בה זרעים, ולא דמיא לשדה מטוננת שהיא מליאה זרעים ואם לא ישקה אותה יפסדו הזרעים. כך מוליכין השיטה רבינו חננאל ורבינו יצחק זצ"ל וכך עיקר, שלא יבוא רבינא כחכמי' אלא כר' אליעזר בן יעקב דהיל' כוותיה.
מתני'. צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית דברי ר' מאיר, וחכמי' אומ' משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו, ומקרין את הפירצה במועד, ובשביעי' בונה כדרכו. מאי אישות אמ' רב יהודה בריה שאין לה עינים, אמ' רבה בר שמואל מאי קרא [תהלים נ"ח] כנפל אשת בל חזו שמש. ת"ר צדין את האישו' ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו ומחריבין חורי נמלים. כיצד מחריבין, רשב"ג אומ' מביא עפר מחור זה ונותן לתוך חור זה והן חונקין זה את זה.
<h2>דף ז.</h2>
וחכמי' אומ' משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו. פי' משדה האילן שהפסידו מרובה יצוד כדרכו אבל משדה הלבן שאין הפסידו מרובה לצוד יצוד שלא כדרכו, והלכה כחכמ' דיחיד ורבים הלכה כרבים. ת"ר כיצד כדרכו חופר גומא ותולה מצודה, ובלבד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקורדום כדי להעמידו, ומרדה ומציע עפר תוחח תחתיה ושם היא מתה שאין לה כח להלך בעפר תוחח כי אם בעפר (תוחח) קשה. תניא ר' שמע' בן אלעזר אומ' כשאמרו משדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוכה לשדה אילן גזירה שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות.
ומקרין את הפירצה במועד. פי' כותל שנפרץ אסור לבנותו במועד כדרכו אלא מקרין אותו, ובשביעית לא נאסר כי אם עבודת שדה לגדל צמחין. כיצד מקרין, רבי יוסף אמ' בהוצא ודפנא, במיני עשבים אבל לא באבנים. במתני' תנא צר בצרור ואינו טח בטיט. אמ' רב חסדא לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר בונה כדרכו. פי' משום פסידא שלא יכנסו שם גנבים. ת"ש כותל הגוהה ברשות הרבים סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה, מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא, אמ' לך רב חסדא התם סותר ובונה הכא בונה ולא סותר.
מתני'. ר' מאיר או' רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר, וחכמ' אומ' לא להקל ולא להחמיר, ועוד אמ' ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו, וחכמים אומ' אבל הוא לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום. פי' לא גרסי' לכתחילה, דצרעת חדשה אין רואין כלל, דמאי להקל איכא, ונותנין לו ז' ימי הרגל כדתנן בפרק ג' דנגעים [מ"ב] חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימים לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל שבעת ימי הרגל, אלא בצרעת ישנה מיירי וקסבר ר' מאיר רואין הנגע במועד להקל, שאם רואה שהוא טהור אמ' לו טהור אתה, ואם רואה שהוא טמא שותק דבכהן תלה רחמנ'.
תניא ר' מאיר אומ' רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר, ר' יוסי אומ' לא להקל ולא להחמיר, שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט, אמ' ר' אבא בהסגר ראשון כול' עלמ' לא פליגי דחזי ליה, כי פליגי [ז' ב'] בהסגר שיני מר סבר בכהן תלא רחמנ' אי טהור אמ' ליה טהור ואי טמא שתיק, ומר סבר לטהרו או לטמאו אמ' רחמ' [ויקרא י"ג]. וקשיא לי' טובא, ובהסגר ראשון אמאי מודה ר' יוסי דחזי ליה, ודיל' חזי ביה חד מסימני טומאה או שיער לבן או פסיון או מחיה ומחליט ליה ונמצא מצערו במועד להצריכו פריעה ופרימה ועטיפת שפה כאבל, ואמאי בהסגר ראשון לא חייש ר' יוסי ובהסגר שיני חייש דיל' מחליט ליה. ונראה לי לומר דטע' דר' יוסי משום דכת' לטהרו או לטמאו שמתוך שנזקק לטהרו אם הוא טהור נזקק לטמאו אם הוא מוחלט ואינו רשיי לשתוק, ודווקא בהסגר שיני ימצא לטהרו או לטמאו, שהנגע העומד במראיתו בב' שבועות אם יש בו אחד מג' סימני טומאה הוי מוחלט ואם אין בו אחד מג' סימני' הוי טהור, שהנגע העומד בשיני טהור ואע"פ שהיא עזה כשלג, הלכך ר' מאי' סבר רואין להקל שאם אינו רואה שם שום סימן טומאה או' לו טהור אתה, ואם רואה סימן טומאה שותק עד שיעבור הרגל ומחליטו. ור' יוסי סבר אינו רשיי לשתוק דרחמ' אמ' לטהרו או לטמאו, אם אתה נזקק לטהרו אתה נזקק לטמאו ואי אתה רשיי לשתוק הילכך יניחנו בהסגירו עד שיעבור הרגל, אבל בהסגר ראשון אין שם לטהרו שאע"פ שאין בו סימן טומאה צריך הסגר שיני, ואין ראייתו אלא או אם צריך הסגר שיני או אם יש בו סימן טומאה להחליטו, והילכך כיון דלא כת' ביה לטהרו מודה ר' יוסי לר' מאיר דרואין אותו להקל, שאם אין בו סימן טומא' מסגירו הסגר שיני אולי יעמוד גם בשבוע שיני ויטהר, ואם רואה בו סימן טומאה שצריך להחליטו שותק עד שיעבור הרגל, ואינו מחליטו ברגל לצערו להטעינו פריעה ופרימה ועיטוף שפם. ואם תאמר גם בשבוע ראשון איכא לטהרו אם כהה למטה מקרום ביצה וכל שכן אם נסתלק לגמרי. תשובה, אם נסתלק או אם כהה למטה מקרום ביצה אין נגע כלל ומותר לראותו בכל זמן ואפי' בשבוע שיני, ולא פליגי אלא ברואין את הנגעים כשהנגע בעינו אם הוא טהור או טמא, וזה לא ימצא אלא בשבוע שיני שהנגע עומד בעיניו והוא טהור.
<h2>דף ז:</h2>
אמ' מר נראין דברי ר' מאיר במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט, והתניא איפכא, תנאי היא ואליבא דר' מר סבר צוותא דעלמא עדיפא ליה, ומר סבר צוותא דאיתתיה עדיף ליה. פי' מדקאמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר ונראין דברי ר' יוסי במוחלט, ש"מ דבתרוויהו פליגי, פליגי במוסגר בהסגר שיני כדאמרן דר' מאיר סבר רואין אותו אם אין בו סימני טומאה מטהרו ואם יש בו סימן טומאה שותק ואינו מחליטו דבכהן תלא רחמ' ולית ליה לטהרו או לטמאו, ור' יוסי סבר אין רואין אותו כלל דלטהרו או לטמאו אמ' רחמ' אי חזי ביה סימן טומאה לא מצי שתיק, ופליגי נמי במוחלט, דר' מאיר סבר אם הלכו סימני טומאה רואין אותו להקל ולטהרו ולהכניסו לפנים מן החומה, ואע"ג דהוא צריך למנות ז' ימי ספירו ובהן אסור בתשמיש המטה כדכת' [ויקרא י"ד] וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואין אהלו אלא אשתו, ובעודו מוחלט מותר בתשמיש המטה ואסור ליכנס לפנים מן החומה, ר' מאיר סבר צוותא דעלמ' עדיף ליה מצוותא דאיתתיה, הלכך רואין דאי מטהר ליה קולא היא גביה, ור' יוסי סבר אין רואין דקסבר אי מטהר ליה חומרא היא לגביה שיאסר בתשמיש המטה ומנודה מביתו ז' ימים וצוותא דאיתתיה עדיף ליה מצוותא דעלמ', הילכך אין רואין אותו כל ימות הרגל, ור' סבר נראין דברי ר' מאיר במוסגר דרואין, דסבירא ליה לטהרו או לטמאו כר' יוסי, ונראין לי דברי ר' יוסי במוחלט דאין רואין דצוות' דאיתתיה עדיף ליה מצוותא דעלמ'. ומאן דתני איפכא נראין דברי ר' יוסי במוסגר דאית ליה לטהרו או לטמאו, ודברי ר' מאיר במוחלט דאמ' רואין דקסבר ר' צוותא דעלמ' עדיף ליה מצוותא דאיתתיה.
<h2>דף ח.</h2>
פיס'. ועוד אמ' ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד מפני ששמחה היא לו. ומקשה ואין מתאבל עליהן, ורמינהי המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן, ואמ' רב חסדא ואפי' צרורין לו בסדינו שעדיין לא קברן לערב אין מתאבל עליהן כי אם ביום הליקוט, אמ' אביי מפני ששמחת הרגל עליו. פי' והכי קאמ' ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד מפני ששמחת הרגל עליו ואינו רשיי להתאבל עליהן. ור' יוסי אמ' אבל הוא עליו, שאע"פ שאינו מתאבל עליהן אי אפשר שלא יצטער בלבו כשרואה עצמות אביו ואמו, וקיימלן [עירובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יוסי הל' כר' יוסי. לא יעורר על מתו, מאי לא יעורר, אמ' רב יהוד' כי הדר ספדנא במערבא אמ' הכי יבכון עימיה כל מרירי ליבא. ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום. מאי שנא ל' יום, אמ' שמואל לפי שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום.
<h2>דף ח:</h2>
מתני'. אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין, ועושין נברכת במועד, וארון עם המת בחצר, ור' יהוד' אוסר אלא אם כן יש עמו נסרים. מאי כוכין ומאי קברות, אמ' רב יהודה כוכין בחפירה וקברות בבנין, ודווקא ליקבר בהן אחר המועד אבל במועד מותר דהא אפי' ביום טוב שיני מותר. אבל מחנכין את הכוכין. כיצד מחנכין, אמ' רב יהוד' שאם היה קצור מאריכו, במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו. ועושין נברכת במועד, מאי נברכת, אמ' רב יהודה בקיע. פי' גומא שעושין בצד אחד שבחצר שיתקבצו שם כל המים הנשפכין בחצר וארון עם המת בחצר. פי' דווקא עם המת דמוכחא מילתא שמפני המת הוא עושה, ודווקא בצינעא ולא ברשות הרבים, ור' יהוד' אוסר לעשות ארון אך אם יש לו מנוסרין מערב יום טוב ולא במועד ותנא קמא מתיר לנסר. תנינא להא דת"ר עושין כל צורכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מערב יום טוב, רשב"ג או' אף מביא עצים ומנסרן בצינעה בתוך ביתו, וקם ליה רשב"ג כתנא קמא דמתני' ור' יהוד' כתנא קמא דברייתא והל' כסתם מתני'.
מתני'. אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו, אבל מחזיר את גרושתו, ועושה אשה תכשיטיה במועד, ר' יהודה אומ' לא תסוד מפני שניוול הוא לה. וכי שמחה היא לו מאי הוי, אמ' רב יהודה אמ' שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ורבה בר הונא אמ' מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וכת' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך ולא באשתך, עולא אמ' מפני הטורח, ר' יצחק נפחא אמ' מפני ביטול פריה ורביה. מיתיבי כל אילו שאמרו אסור' לישא אשה במועד [ט' א'] מותר' לישא ערב הרגל קשיא לכולהו, לא קשיא למאן דאמ' משום שמחה עיקר שמחה חד יומא הוא, ולמאן דאמר משום טירחא עיקר טירחא חד יומא הוא. ולמאן דאמ' משום פריה ורביה לחד יומא לא משהי נפשיה. ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן, דכת' [מ"א ח'] ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל יש' עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים שבעת ימים ושבעת ימים ארבע' עשר יום. מכדי כת' ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי ש"מ הני לחוד והני לחוד.
<h2>דף ט.</h2>
ר' יונתן בן עכמיי ור' יהוד' בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמע' בן יוחי איפטור מיניה לאורתא, בצפרא אתו וקא מיפטרי מיניה, אמ' להו ולא איפטריתו מאורתא, אמרו לו ולא לימדתנו רבינ' תלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך להיפטר ממנו למחר, דכת' [מ"א ח'] וביום השמיני שילח את העם וכת' [דה"ב ז'] וביום עשרי' וארבע' לחודש שילח את העם מיכן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר שצריך להפטר ממנו פעם אחרת.
<h2>דף ט:</h2>
פיס'. ועושה אשה תכשיטיה במועד, ת"ר אילו הן תכשיטי אשה כוחלת ופוקסת ומעברת שרק על פניה. פי' משימה כוחל בעינים ופוקסת מחלקת שערה, מעברת שרק על פניה צבע אדום שיראו פניה אדומות, ואיכ' דאמרי מעברת שרק על פניה שלמטה. יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמ' לא שנו אלא ילדה אבל זקינה לא, אמ' ליה האלהים אפי' אמך ואמה דאימך דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהיטא.
פיס'. ר' יהודא אומ' לא תסוד מפני שניוול הוא לה. פי' האשה טופלת סיד על פניה כדי להשיר את השיער ולהצהיב עור הפנים, ובעוד שטיפול הסיד עומד על פניה נראת מנוולת ובשעה שמתקפל טיפול הסיד מעל פניה נראית יפה, וקסבר ר' יהודה אסורי' לסוד בתוך המועד כדי להיראות יפה אחר המועד כיון שהסיוד לא יועיל לה אלא לאחר המועד, ותנא קמא היה מתיר והל' כתנא קמא.
<h2>דף י.</h2>
מתני'. ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכלב, ומסרגין את המיטות, ר' יוסי אומ' ממתחין. מעמידין תנור וכיריים וריחיים במועד, ר' יהוד' אומ' אין מכבשין את הריחיים כתחיל'. ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן. שפין את הסדקין ומעגלין אותן במעגילה ביד וברגל אבל לא במחלצי'. הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. כבשין שהוא יכול לוכל במועד כובשן. היכי דמי הדיוט, אמרי דבי ר' ינאי כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, ר' יוסי ביר' חנינה אמ' כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. והאומן מכלב, מאי מכלב, אמ' ר' יוחנ' מפסע, פי' מפזר את התפירות ואינו סומכן זו לזו כשיני הכלב שהן מפורדות זו מזו, רבה בר שמואל אמ' כלבתא. פי' אינו מוליך התפירות בשוה אלא זה עולה וזה יורד, כשיני הכלב שאינן עומדות בשורה.
פיס'. ומסרגין את המטות כול', מאי מסרגין ומאי ממתחין מסרגין שתי וערב, פי' מסרג את המיטה בחבלים בין ארוכות המטה שתי וערב, וממתחין שתי בלא ערב. תניא מסרגין את המיטות ואין צריך לומר ממתחין דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומ' ממתחין אבל לא מסרגין, ויש אומ' אין ממתחין כל עיקר, וקיימלן [יבמות מ"ב ע"ב] מחלוקת דברייתא וסתם דמתני' הלכה כסתם מתני' והילכך הל' כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה.
פיס'. מעמידין תנור וכיריים וריחיים במועד. פי' מעמידין אותם על מושבם ומחברין אותם בחצר בבניין בתיקון כל שהו כדי לטחון בחולו של מועד לצורך המועד. ר' יהוד' אומ' אין מכבשין הריחיים לכתחילה. פי' מחדש, אבל אם היתה ישנה מכבשין אותה, מכלל דתנא קמא שרי אפי' לכבש לכתחילה, דכי אמ' מעמידין את הריחיים לעשות כל מלאכה הצריכה להן קאמרי. מאי מכבשין, ר' יהוד' אמ' מנקר ריחייא, פי' כשהריחיים נחלקין מרוב הטחינה ואינן יכולין לתפוש את החיטין לטוחנן, מנקרין אותן בשיני פטיש קטן ועושין אותן חריצין חריצין כדי שיתפשו הריחים החטין ויטחנו. רב יחיאל אמ' בת עיינא. פי' החור שבאמצע שהחטין נופלין מהאפרכסת שם. תניא מעמידין תנור וכיריים וריחים במועד, ובלבד שלא יגמור מלאכתן דברי ר' אליעזר וחכמ' אומ' יגמור, ר' יהודה אומ' משמו מעמידין את החדשה ומכבשין את הישנה. פי' ר' יהוד' מפרש דברי ר' אליעזר דאמ' ובלבד שלא יגמור מלאכתן, שאם היו הריחים מכובשין מערב יום טוב מעמידים אותן וטוחן בהן, אבל לא יגמור מלאכתן שיכבשם במועד, ופירש ר' יהוד' דדווקא החדש' לא יכבש, אבל הישנה יכבש, כדתנן במתני' אין מכבשין הריחיים לכתחילה דהיינו מחדש, וחכמ' אומ' יגמור מתירין לכבש גם החדשה והם תנא קמא דמתני'. ויש אומ' אין מכבשין כל עיקר. רב הונא שמעיה לההוא גברא דקא מנקר ריחיא בחולא דמועדא אמ' מאן היא ליתחיל גופיה דקא מחיל מועדא, סבר לה כיש אומרים שהיו אומ' גם הישנה. דרש רב חמא מנקרין ריחים בחולו של מועד. ונראה שגם לנקר את החדשה מותר שהל' כסתם משנה וכחכמ' דברייתא דאמ' יגמור.
משום רבינו אמרו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול ציפורניו, אבל חמרא דריחיא לא. רב יהוד' שרא למישקל טופרי לחמרא דריחייא ולאוקמי ריחיא ולמיבני אמת ריחיא, בנין מושב הריחים, ולמיבני אוריא, פי' רפת בקר. רב שרא לסרוקי סוסיא, לסרוק שערו במסרק, ולמיבני אקרפיטא אוריות סוסים, ולמיבני איצטבא, רבא שרא למישקל דמא לבהמה בחולו שלמועד, אמ' ליה אביי תניא דמסייעא לך מקיזין דם לבהמה ואין מונעין ממנה רפואה בחולו שלמועד, רבא שרא לכסכוסי קירמי, מאי טעמא מעשה הדיוט הוא. פי' בגדים לבנים כקרום ביצה לאחר שיכבסו אותן ויתנגבו מכסכסין אותם בידיהם להוציא ליבונן, וכיסכוס הוא שיפשוף בידים, כדתנן גבי סממנין שמעבירין על גבי הכתם [נדה ס"ג ע"א] וצריך לכסכס על כל דבר ודבר שהוא כמו לשפשף.
<h2>דף י:</h2>
אמ' רב יצחק בר אמי אמ' רב חסדא קיטורי בידי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא, פי' לקמט בתי הידים שיעמדו מקומטין על הזרוע קריספר בלע'. אמ' רבא האי מאן דמתקל תקילי, פי' שמסיר מכשול השדה גבשושית וגבנונית שיש שם, אדעתא דבידרי שרי, כגון שצריך לדוש חיטין לצורך המועד, אדעתא דארעא אסיר, אם מתכווין להשוות הקרקע שיהא נוח לחרישה אסיר. היכי דמי, מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבידרי, שקיל במוליא ושדי בנצא אדעתא דארעא. פי' מוליא הוא הגבשושית ונצא הוא הגומא, אם מסלק עפר הגבשושית ומוליכו ומשליכו בתוך הגומא ואי מתכוין אדעתא דארעא שמתכוון להשוות השדה לחרישה, אבל אם משליך עפר הגבשושית סביבותיה וכן עפר הנצא מסלק בשפתי הגומא ומשליך בתוך הגומא זה מתכוון על דעת בידרי, שהגורן הוא יותר טוב להיות מדרון מלהיות שוה ואינו מתכוון לסלק (אלא) הגבשושית והגומות.
ואמ' רבא האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא אסיר אדעתא דציבי שרי. פי' תולש עצים מן השדה אם הוא מתכוון לנקות השדה לזריעה אסור ואם הוא מתכוון ללקט עצים מותר. היכי דמי שקל רברבי ושבק זוטרא אדעתא דציבי, שקל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא.
ואמ' רבא האי מאן דפתח מיא לארעיה אדעת' דכוורי שרי, אדעתא דארעא אסיר. פי' היה שדהו בצד הנהר ופרץ הגדר אדעתא דכוורי שרי שיכנסו מי הנהר לתוכן אם הוא מתכוון כדי שיכנסו הדגים בשדהו מותר, ואם הוא מתכוין להשקות שדהו אסור. היכי דמי פתח תרי בבי חדא מעילאי וחדא מתתאי אדעתא דכוורי. פי' אם פרץ עוד פירצה אחרת לגדר שבאותו הצד שיצאו המים משם ודאי שהוא מתכוין אדעתא דכוורי שרוצה שיצאו המים וישארו הדגים, אבל אם לא פרץ אלא מצד אחד והמים נכנסין ואינן יוצאין אדעתא להשקות שדהו מתכוין ואסיר.
ואמ' רבא האי מאן דמפשח דיקלא אדעתא דחיותא שרי אדעתא דדיקלא אסיר. פי' חותך ענפי דקל שהם מרובין, אם הוא מתכוין ליפות הדקל מפני שענפיו מרובין, (פירותיו מרובין) אסור. היכי דמי שקיל כולהו מהך גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא.
ואמ' רבא תוחלני מיגזרינהו שרי מייצינהו אסור. פי' הן תמרים שאינן מתבשלין בדקל שאם ישהו שם ירקבו ויפלו, מיגזרינהו מן הדקל כדי לוכל מהן במועד שרי, אבל לאחר שליקטן מן הדקל למוץ את מימיהם ואת הלחלוח שבהן כדי שלא ירקבו אסור, שזה טורח במועד כדי שיתקיימו לאחר המועד. רב פפא אמ' כיון דמתלעי כפרגמטיא האבד דמי ושרי. פי' כיון שהתרת לו לחתכן מן האילן אם לא יקוץ אותם יתליעו וכל דבר האבד מותר לעשותו בחולו שלמועד.
ואמ' רבא פרגמטיא כל שהיא אסיר. פי' לסחור סחורה לקנות או למכור כדי להרויח אסור, שכמו שהוא אסור לעשות מלאכה כך הוא אסור לעשות סחורה. אמ' ר' יוסי בר אבין ובדבר האבוד מותר, פי' אם יש לו פרגמטיא למכור, ויש עכשיו בעיר סוחרין נכרים שיכול למוכרה להן, אם ילכו אילו הסוחרין מן העיר לו יוכל למוכרה באותן הדמים מותר למוכרה להם, דהוה ליה דבר האבוד אם לא ימכור להם. רבינה הוה ליה עיסקא דהוה מיזדבן בשיתא אלפי זוזי בחולא דמועדא שהייה בתר חולא דמועד' וזבניה בתריסר אלפי זוזי. פי' יש לומר שלא היתה פרגמטיא האבידה שלא היו הסוחרין עתידין לילך, או יש לומר מדת חסידות עבד.
רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנותא אתא לקמיה דרב אשי אמ' להו מהו למיזל האידנא עליהו. פי' שנמצאין בבתיהן ואינן יוצאין למלאכתן, אמ' ליה כיון דהאידנא משכחת להו וביומי אחרינא לא משכחת להו כפרגמטיא האבידה דמיא ושרי, ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין ליריד שלגוים ולוקחין מהן עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכיות שלהן מפני שהוא כמציל מידן. פי' לוקח מהם דבר המתקיים מפני שמחסרו, וכותב ומעלה בערכאות שלהן ואע"ג דכת' [שמות כ"א] לפניהם ולא לפני גוים מותר כדי להציל ממונו, הכא נמי בחולו של מועד כדי להציל ממונו שרי.
<h2>דף יא.</h2>
רבא שרא לרב חייא בר אשי למיגדל אוהרא בחולא דמועדא, מאי טעמ' מעשה הדיוט הוא, אבל איזלי אסור מאי טעמ' מעשה אומן הוא. פי' אוהרי הוא מצודות של דגים שאינן צריכין מעשה אומן, איזלי הן רשתות שצריכין מעשה אומן. רב יהודה שרא לאמי תנוראה למיגדל תנורי, פי' לעשות תנור חדש. ולרבה בר עישבי למיגדל מהולתא. פי' נפה שהרי שונין קמח במועד. איני והתני רבה בר שמואל ושוין שאין גודלין תנור לכתחילה. פי' דווקא להעמיד תנור ולחברו בבניין התירו חכמ' במתני' אבל לעשותו לכתחילה אסור, לא קשיא, כאן בימות החמה שיכול להתייבש ולהשתמש בו, וכאן בימות הגשמים בחג הסוכות.
פיס'. עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן, היכי דמי מעשה הדיוט, אמ' רב יוסף בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט. שפין את הסדקין ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל אבל לא במחלצים, פירו' שפין וטחין סידקי טיט הגג שלא ידלוף בין ביד וברגל בין במעגילה שהוא כלי שמעגל ומגלגל על הגג כדי להשוות סדקיו, ומקשה השתא במעגילה אמרת שרי ביד וברגל מיבעיא, ומהדר הכי קאמר שפין את הסדקין ומעגילין אותן כעין מעגילה ביד וברגל אבל לא במחלצים שהוא כלי האומנות.
פיס'. הציר הצינור והקורה כול', ציר הוא הנקב שבמפתן שהדלת סובב עליו דכת' [משלי כ"ו] הדלת תסוב על צירה, וצינור הוא היתד שבדלת שנכנס בתוך הציר, והקורה היא למעלה שהדלתות שוקפות בה, והמנעול הוא שקבוע בתוך הדלת שנועלין הבית בו, והמפתח שבו קבוע פותח ונועל, אם נשברו מתקנן במועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, שאם היה לו פניי לעשותו קודם המועד אל יעשם במועד, והתנן עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם, עד ימיו אין מיכן ואילך לא. פי' הנפחין היו עושין מלאכתן בחולו של מועד בפטיש כמו שעושין כל שאר בעלי מלאכה, וכגון שהיו עניים שלא היה להן מה לוכל, ור' יוח' כהן גדול אסר מלאכת הפטיש אע"פ שאין לו מה יאכל משו' דאוושא מילתא וכל אלה המלאכות צריכות פטיש, ואסיק רב אשי דמתני' ר' יוסי היא, דאמ' ר' יצחק בר אבא מאן תנא דבעי שינוי בדבר האבד במועד דלא כר' יוסי, דאי ר' יוסי האמ' זולף וגומר וגף כדרכו. פי' כי היכי דשרי ר' יוסי לגמור ולגוף בדבר האבד הם הכי נמי הוה שרי מלאכת הפטיש בדבר האבד, שכיון שבחול אינן נעשות כל אלו המלאכות אלא בפטיש גם במועד נמי נעשת בפטיש בדבר האבד ואין צריך לשנות ולעשות בענין אחר, אבל ודאי ר' יהוד' דבעי שינוי בדבר האבד ולא היה מתיר אלא (היה מתיר) לימודן אוסר הפטיש אפי' בדבר האבד. ומאי דבר האבד איכא הכא, דאתו גנבי ועיילי לביתי' וגנבי ממוני' אם לא יתקנם. אמ' רבינא כמאן מדלינן האידנא קיבותא דדשא בחולא דמועדא כמאן כר' יוסי. פי' המשקוף שהדלתות שוקפות בו אם נסתלקו מסמריו והוא נוטה ליפול מעלין אותו ומחזירין אותו למקומו ותוקעין בו מסמריו.
פיס'. כבשין שיכול לאכל מהן במועד כובשן, בפומבדית' לבאי כוורי, פי' נתייבש הנהר ונשארו הדגים בקרקעית הנהר אזול כולי עלמ' ציוד ואתו כוורי שרא להו רבא למימלח מינייהו. פי' למלוח מהן ולשיירן לאחר המועד. אמ' ליה אביי והתנן כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן. פי' ואלה הדגים נמלחין ביות' ואם לא ייבשו אינו יכול לוכל מהן. אמ' ליה הני כיון דמעיקרא אדעתיה דאכילה אייתינהו ואי שבקי להו מסרחי כפרגמטיא האבידה דמיא ושרי. איכ' דאמ' שרא להו רבא למיזל ומיצד ואייתויי וממלח, אמ' ליה אביי והתנן כבשין כול', אמ' ליה הני נמי מיתכלי אגב איצצא כי הא דשמואל עבדו ליה שיתין איצצי ואכיל. פי' מוצצין המלח והציר שלו הרבה פעמים זה אחר זה וראוי לאכילה כאילו יבש.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים טוען קורה ראשונה ומניחה אחר המועד דברי ר' יהוד', ר' יוסי או' זולף וגומר וגף כדרכו. וכן מי שהיה יינו בתוך הבור ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו זולף וגומר וגף כדרכו דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומ' עושה לו לימודין בשביל שלא יחמיץ. פי' מי שהפך טחנו ומפני שדרך הטוחנין להפכו תחת האבן המתגלגלת עליהן קורא לטחינה הפיכה, ומפני שהיו טחונין אם לא היה השמן נעצר מהן היה נפסד הלכך התירו לו לטעון קורה ראשנה שיוציא שמנו ומניחו לאחר המועד שלא יעסוק בהן יותר. ר' יוסי אומ' זולף וגומר כדרכו. פי' כיון דדבר האבד הוא זולף השמן בקורה ראשנה וגומר כל מלאכתו כדרכו בחול, וכן דרך (הכלים) הזיתים לאחר שנעצרין תחת הקורה עוד מחזירן לריחים תחת האבן וטוחן אותם ועוצרן פעם שנייה תחת הקורה וכך הוא עושה במועד, והטחינה שנייה והמעצירה שנייה קורא גומר, ולגבי יין דקתני זולף וגומר וגף כדרכו, הגף הוא פירושו של גומר שזולף כל היין מן הבור לחביות וגומר כל מלאכת החביות שעושה להן מגופות, ור' יהוד' פליג עליה שלא היה מתיר לגמור ולעשות המגופות, אלא עושה לו לימודין טיח תפל כדי שלא יעמדו החביות מגולות ויחמיץ היין.
פתח באבל וסיים במועד. פי' קס"ד השתא דלא נקט אבל אלא משום מועד וכיון דאירעו אבל סמוך למועד, וכי היכי דנקט אונס והטעוהו פועלין משום מועד נקט נמי אבל, והכי פירושא, מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל, ומחמת האבל לא היה רשיי לעוצרן בבית הבד שהאבל אסור אפי' במלאכה האבידה עד שחל עליו המועד, או ששכר פועלין לעוצרן קודם המועד והטעוהו, וכיון שלא היה לו פנאי לעשות קוד' המועד ולא כיון מלאכתו במועד מותר לגומרה במועד. אמ' רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברי' המותרים בחולו שלמועד אסורין בימי אבלו. שהרי נקט האבל באחד מן האונסין דאלמ' מחמת אבלו לא היה רשיי לעוצרן. רב אשי אמ' לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא ימי אבלו דמרבנן אלא אפי' בחולו שלמועד דאיסור מלאכה דאורייתא במקום פסידא שרו רבנן. פי' סבירא לרב אשי שאין להחמיר בימי האבל יותר מימי המועד, והאי דנקט לאו משום מועד נקטיה ולא באבל הסמוך למועד מיירי, ותרתי מילי קתני והכין פירושא, מי שהפך את זיתיו סמוך למועד ואירעו אונס או שהטעוהו פועלין ולא יכול לעוצרן עד שבא המועד, מה יעשה, גומר מלאכתו בין במועד בין בימי אבלו, וכך היה מן הדין לשנות בפירוש טוען קורה ראשונה בין במועד בין בימי אבלו, אלא נקט לך במועד דהוי אסמכתא דאורייתא וכל שכן בימי אבלו.
תניא כוותיה דרב שישא אילו דברים העושין לאבל בימי אבלו, זיתיו להפוך וכדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה. פי' אע"פ שהיא מלאכה האבידה אחרים עושין לו אבל הוא אסור לעשות. ומרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו. פי' נוהגין היו להשקות מן המעין המושך כל אחד ואחד שדהו זה ביומו וזה ביומו מפני שלא היה מספיק המעין לכולן ביחד, ואם הגיע זמנו שלזה להשקות שדהו ולא ישקה תיפסד שדהו ולא תשתה עד שיגיע זמנו פעם אחרת כשחוזרין חלילה.
אמ' ר' יהוד' אף זורעין לו שדה נירא ושדה העומדת לפשתן. פי' שהפשתן אין ראוי לאחרו וצריך מיד לזורעו, אמרו לו אם לא תיזרע בבכיר תזרע באפל, אם לא תזרע פשתן תזרע מין אחר.
רשב"ג או' זיתיו להפוך ואין שם אומן אלא הוא, פשתנו לעלות מן המשרה ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצינעא בתוך ביתו. פי' רשב"ג התיר מלאכת האבידה שיעשה אותה בידיו ואינו צריך להשכיר אחרים, וכן היה רשב"ג אומ' אם היה אומן לרבים או ספר לרבים או בלן לרבי' והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצינעה ומותר, האריסין והחכירין והקבלנין שלו הרי אילו יעשו. פי' אם קיבלן שדה מן האבל באריסות למחצה לשליש ולרביע או בחכרנות בכך וכך כורין חטין לשנה או בקבלנות בכך וכך דמים לשנה, הרי אילו יעשו שמחמת אבלו אין רוצין אילו להפסיד, ואע"פ שהאבל משתכר בשדהו מותר כיון (שאסרו) [שמסרו] מתחילה ביד אחרים, אבל ודאי ליתן שדהו באריסות בימי אבלו אסור. החמרין והגמלים והספנים הרי אילו לא יעשו. פי' אסור להשכיר האבל חמורו לחמר וגמלו לגמל או ספינתו לספן בימי אבלו מפני שהוא משתכר בהן, אבל אם היו מחוכרין יפסיד בעבורו ונמצא שדינן כדין השדות. שכיר יום אפי' בעיר אחרת לא יעשה. פי' אל ישכירו שכיר יום לעשות מלאכה בשדה האבל אפי' בעיר אחרת שאין האבל שם. היתה מלאכת אחרים בידו בין בקיבולת בין שלא בקיבולת לא יעשה, היתה מלאכתו ביד אחרים. פי' בקיבולת בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו תנא קמא אתי כרב שישא דלא שרי לאבל מלאכה האבידה אלא על ידי אחרים, ורשב"ג שרי אפי' על ידי עצמו ורב [אשי] מוקי מתני' כוותיה, והל' כרשב"ג דרב אשי דהוא בתרא מוקי לסתם מתני' כוותיה. וכל המלאכות שנאסרו על האבל לא נאסרו אלא עד ג' ימים כדבע' למימ' בפירקין דלקמן [כ"א ע"ב].
רב מריון ברי' דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא עבדו גמלא בהדי הדדי. פי' צמד בקר כדי להשתכר בו, איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא שדר ופסקיה לגמליה, אמ' ליה רב אשי לאו גברא רבה הוא מר נהי דאפסידא דידיה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש, והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אילו יעשו, והוא סבר אדם חשוב שאני.
<h2>דף יב.</h2>
אמ' שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. פי' הנותן מלאכה בקבלנות לגוי מערב שבת והגוי עושה אותה בשבת, אם הוא בתוך התחום אסור שהרואה אומ' היום נתנו לו ונפיק מיניה חורבא. אמ' רב פפא אפי' חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם [אבל איכא מתא דמקרבא להתם] אסור, אמ' רב משרשיא כי ליכא מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי התם, אבל בחולו שלמועד דאזלי ואתו אינשי מדוכתא לדוכתא אסיר. וכל זה הוא עושה במלאכה המפורסמת כגון בניין בית או שדה וכרם, אבל מטלטלין כבר שנינו בפרק קמ' דשבת [י"ז ע"ב] וכולן ב"ה מתירין עם השמש, עיין מה שכתבתי שם.
מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא בקבלנות חוץ לתחום, איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עיילו לגויה, ואיכא דאמ' הוא נמי לא עייל לגויה. פי' כיון שהיתה מלאכה מפורסמת שהיא של יש' לא יהנה ממנה עולמית, כדתנן בפרק שואל [שבת קנ"א ע"א] עשו לו ארון וחפרו לו קבר אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, והוא הדין לכל מלאכה המפורסמת כדכתבית התם. והאמ' שמוא' מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אדם חשוב שני. פי' ושבת או יום טוב הוה, דאי במועד אפי' חוץ לתחום אסור. ואיכא דאמ' סיעי סייע עבדא בתבנא בהדיהו, הזמין להם התבן מערב שבת מה שיבנו בשבת וכיון שברצון עבדו נעשה אפי' חוץ לתחום אסור.
רב אחא שרא להו לאכוונ(כ)[ג]רי דבי ריש גלותא למיעבד להו עיבידתא בחולו שלמועד, אמ' כיון דאגרא לא שקיל אשתרשויי הוא דקא משתרשי ולא מיחזי כשכירות ולית לן בה. פי' אכוונגרי אומנין לתקן שולחנות שהשולחנות היו צריכין לריש גלותא בחולו של מועד, לא הותרו פועלין לעשותן וליטול מהן שכר, שמי שהוא צריך לאותו דבר במועד הוא מותר לעשותו ולא הפועלים לקבל שכר, אך אם לא היה לפועל מה לוכל, ואילו כיון שלא היו מקבלין שכר אלא לבד שהיו אוכלין עמו סעודתן אינה חשובה שכר והנאה בעלמ' היא ומותר.
ת"ר מקבלין קיבולת במועד לעשותה אחר המועד ובמועד אסור, וכן לא יתן קיבולת לגוי לעשותה במועד, כלל הדבר כל שהוא עושה אומ' לגוי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומ' לגוי ועושה. תניא אידך מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובמועד אסור, וכן לא יתן קיבולת לגוי לעשותה במועד, כללו שלדבר ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. ת"ר אין מרביעין בהמה במועד, ר' יהוד' אומ' חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן, ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות. פי' לקיבוץ בהמות והיא נרבעת שם.
ת"ר אין מדיירין שדה בחולו של מועד. פי' אין עושין אותם דיר לצאן כדי שיזדבל מזבלו, ואם באו מאיליהן מותר, ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר לנער צאנם לשמור צאנם, כדי שיעמדו בתוך שדהו, היה שכיר שבת שכיר חודש. פי' ששכרו לדייר שדהו שבת אחת או חודש אחד, שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן ומוסרין להם שומר לנער את צאנם. ר' אומ' בשבת בטובה. פי' פליג עליה דתנא קמא דאמ' אין מסייעין אותן במועד, ואתא למימ' בשבת מותר להחזיק לו טובה לאותו הרועה שמדייר שדהו וביום טוב מותר לסייעו במזונות, ובמוע' מותר ליתן לו שכר. אמ' רב יוסף הלכ' כר'.
פיס'. ר' יוסי אומ' זולף וגומר וגף כדרכו, אמ' רב יוסף הלכ' כר' יוסי, בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק מהו למישע חביתא דשיכרא בחולא דמועדא. פי' לגוף, כמ' מגופת שייע. אמ' להו סיני אמ' הל' כר' יוסי, אימור דאמ' ר' יוסי בחמרא בשיכרא מי אמ'. אמ' ליהו חמרא מאי טע' מש' פסידא, שכרא נמי אית ביה פסידא דאמ' אביי אמרה לי אם בר שית סאין ושייע כבר תמני ולא שייע.
אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב הילכות מועד כהילכות כותים. למאי היל', אמר רב לומר שהן עקורות ואין למידות זו מזו, דאמ' שמואל זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא, ורב דימי מנהרדעא אמ' זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. פי' זופתין הכלי מבפנים כדי שהיין שמור בתוכו וכוזתא הוא כלי קטן, מר חייש לפסידא ושרי חביתא, ומר חייש לטירחא ושרי כוזתא, דליכא טירחא יתירא.
<h2>דף יב:</h2>
רב הונא חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא. איתיבי' רבא בר רב הונא לרב הונא טוחנין קמח במועד לצורך המועד, שלא לצורך המועד אסור. דבר שאבד במועד מותר לעשותו במועד ודבר שאינו אבד אסור, בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור, ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן ובלבד שלא ידוש בפירות. פי' ורב הונא יש לו מה יאכל הוה ולא חצדו ליה אלא משום דהוה פסיד, והברייתא אוסרת במחובר אפי' כולו אבד. אמ' ליה יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה, דתניא כלל אמ' רשב"ג משו' ר' יוסי דבר התלוש מן הקרקע אפילו מקצתו אבד מותר ודבר המחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור, וההיא מתני' ר' יוסי היא. אי ר' יוסי ידוש נמי בפרות דהא אמ' רב (נחמן) יצחק בר אבא מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד דלא כר' יוסי, אמ' ליה כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי האידנא נמי לאו שינוי היא.
ת"ר טוחנין קמח במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר הרי זה מותר, קוצץ עצים במועד לצור' המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם קצץ והותיר הרי זה מותר, מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם הטיל והותיר הרי זה מותר, ובלבד שלא יערים. ורמינהי מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרי' ואחד (אחד) שכר שעורים אע"פ שיש לו מן הישן מערים ושותה מן החדש, תנאי היא, דתניא אין מערימין בכך ר' יוסי בר' יהוד' אומ' מערימין. והיל' כר' יוסי ביר' יהוד', דהא אפי' ביום טוב התרנו הערמה כדאמרי' [ביצה י"ז ע"א] ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ומולח אדם כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.
רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא שמע שמואל איקפד, לימ' שמואל כיחידאה סביר' ליה, לא חצדא דחיטי הוה דלא הוה פסיד, ורב מאי טעמ' עבד הכי, אין לו מה יאכל הוה, ושמואל לא סיימוה קמיה, אינמי חשוב שני. אמ' רב חננאל אמ' רב קוצץ אדם דקל אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו, לייט עלה אביי, רב אשי הוה ליה אבא אזל למיקצייה בחולא דמועדא, אמ' ליה שילא משילניא לרב אשי מאי דעתיך דאמ' רב חננאל אמ' רב קוצץ אדם דקל במועד ואע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו, הא לייט עלה אביי, אמ' ליה לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי, אשתמיט נרגא בעא למיפסקיה לשקיה, שבקיה ואתא.
רב יהוד' שרא למיעקר כיתנא ולמיקטל כשותא ולמיעקר שושמי, אמ' ליה אביי לרב יוסף בשלמא כיתנא חזי לחפיפה. פי' ראוי הפשתן לכסות בו גיגית שלשכר מפני שהוא ארוך. כשותא חזי לשיכרא להטיל שכר במועד, אלא שושמי למאי חזיין. פי' שהן קצרין ולא חזי לכיסוי. אמ' ליה חזיין לנזיי דאית בהו. פירו' הגרעינין שלהן עושין מהן שמן, וגם נאכלין עם הדבש מבושלין. ר' ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא דמטא בחולא דמועדא קטפיה, לשנה שהיוה כולי עלמא לפרדיסיהו בחולא דמועדא, אפקריה ר' יניי לפרדיסיה, ההיא שעתא קרי עלייהו חכמים המה להרע וגו'.
מתני'. מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במוע', וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו. פי' שולה מגביה כמו [שבת ק"ז ע"ב] השולה דגים מן הים, וכן [ב"מ צ"ב ע"ב] משישלה בחביות, שהיין עומד בבור שלפני הגת ומגביהו ומשימו בתוך החבית. תנא ובלבד שיכניסן בצינעא בתוך ביתו. רב יוסף הוה ליה כשורי עיילינהו ביממא, אמ' ליה אביי והתניא ובלבד שיכניסם בצינעה בתוך ביתו, אמ' ליה צנעה דהני יממא הוא, כיון דבליליא בעו מדכורי דנורא וגברי יתירי אוושא מילתא.
<h2>דף יג.</h2>
בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כיון מלאכתו במועד מהו שיקנסו בנו אחריו, אם תמצי לומר צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו, משום דאיסור' דאורית' הוא דכת' [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו ודרשי' [בכורות ל"ג ע"ב] לא יהוה בו, אבל מלאכת המועד אינה אסורה אלא מדרבנן, דאע"ג דנפקא לן מקראי במסכת חגיגה [י"ח ע"א] אסמכתא בעלמא נינהו. והכי אמרי' בירושלמי [ה"ג] אמ' ר' בא בר ממל אילו הוה לי מי שימנה עימי התרתי בשר בכור למישקל בליטרא והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד, כלום אסור בשר בכור לישקל בליט' אלא שיהא נמכר בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר, כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו שלמועד אלא שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין.
ואם תימצי לומר מכר עבדו לגוי ומת קנסו בנו אחריו משום דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות, הכא מאי, לגברא קנסוה רבנן והא ליתיה, או דיל' לממוניה קנסוה רבנן והא איתיה. אמ' ליה תנינא שדה שנתקווצה תיזרע למוצאי שביעית, ניטייבה או נידיירה לא תיזרע למוצאי שביעית, ואמ' ר' יוסי ביר' חנינה נקטינן הטיבה הוא ומת בנו זורעה, אלמא לדידיה קנסוה רבנן לבריה לא קנסוה רבנן, הכא נמי לדידיה קנסו רבנ' לבריה לא קנסוה רבנן. ובגיטין בפרק השולח גט בעא מיניה על המוכר עבדו לגוים, ובבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין בעא מיניה על הצורם אוזן בכור, ובכולהו פשט להו מהכא דלא קנסו בנו אחריו וכולן דינן שוה, בין הצורם אוזן בכור בין המוכר עבדו לגוים בין המכוין מלאכתו במועד בין המטייב שדהו בשביעית לדידיה דעבד איסורא קנסוה רבנן לבריה דלא עבד איסורא לא קנסו רבנן. אמ' אביי נקטינ' טימא טהרותיו ומת לא קנסו בנו אחריו, מאי טע' היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא רבנ' הוא לדידיה קנסוה רבנ' לבריה לא קנסוה רבנן.
מתני'. אין לוקחין בתים ואבנים ועבדים ובהמה טמאה אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצירו, אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להם מפנן לחצר אחרת. פי' הלוקח קונה לצורך המועד והמוכר מוכר לו, אע"פ שאין המוכר צריך לאותן מעות לצורך המועד אלא בעבור צורך הלוקח רשיי למכור לו, וכן הלוקח רשיי לקנות מן המוכר שצריך למעות אע"פ שאין הלוקח צריך, ואינו אסור אלא בששניהן אין צריכין. בעא מיניה רבא מרב נחמן שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו, ופשט ליה מדתנן בפירקין דלקמ' [י"ח ע"ב] אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל כותב, שאין לו מה יאכל לאיתויי מאי, לאו לאיתויי שכר פעולה ש"מ.
פיס'. אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצירו, והאמרת רישא אין מפנין מבית לבית. פירוש דהשתא משמע ליה אבל מפנה הוא מבית אחר לחצירו, אמ' אביי סיפא אתאן לבית שבחצר. פי' מפנה מביתו לחצירו.
פיס'. אין מביאין כלים מבית האומן, אמ' רב פפא בדיק לן רבא תנן אין מביאין כלים מבית האומן, ורמינהי מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואע"פ שאינן לצורך המועד, ושנינן ליה כאן בי"ד כאן בחולו של מועד, ודווק' כלים שאינן לצורך המועד אבל כלים שהן לצורך המועד מביאין. [י"ג ב'] תניא מביאין כד מבית הכדר וכוס מבית הזגג אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן. פי' שאינו צריך להם, ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו ומניחו אצלו, ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו, ואם חושש להן שמא יגנבו מביאין בצנעה בתוך ביתו.
<h2>דף יג:</h2>
מתני'. מחפין את הקציעות בקש, ר' יהוד' אומ' אף מעבין. מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד, הציידין והדשושות והגרוסות עושין בצנעה לצורך המוע', ר' יוסי אומ' הן החמירו על עצמן. פי' הקציעות שהעלן בגג לייבשן ומזלפין עליהן גשמים מחפין אותן בקש. ר' יהוד' אומ' אף מעבין, מאי מעבין, עושין אותן כעין כרי. תניא נמי הכי מעבין עושין אותן כמין כרי דברי ר' יהודה. הדשושות, פי' דשין ומשברין את החטה לשנים לג' לד'. והגרוסות, שעושין גריסין שלפול. ר' יוסי אומ' הן החמירו על עצמן. תנא מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצינעה לצורך המועד, ר' יוסי אומ' תגרי טבריה הן החמירו על עצמן שלא היו מוכרין כל עיקר. דשושי חילקא טרגיס וטיסני דוששין בצינעה לצורך המועד. ר' יוסי אומ' דשושי ציפרי הן החמירו על עצמן שלא יהו דוששין כל עיקר. מאי חילקא טרגיס וטיסני, אמ' רב יהוד' חילקא חדא לתרתי טרגיס חדא לתלת טיסני חדא לארבעי.
ת"ר חנות הפתוחה לסטיו פותח ונועל כדרכו והפתוחה לרשות הרבים פותח אחד ונועל אחד, וערב יום טוב האחרון של חג מוציא ומעטיר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון. רב יהודה שרא להו להנהו כרופייתא דפומבדיתא למיזל ולזבוני בשוקא כי אורחייהו. פי' מוכרי בשמים, והא דתניא פותח אחד ונועל אחד דוקא בפירי, אבל תבלי מזדבני כי אורחיהו.
אילו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים, ומי שנשאל לחכם והותר, והנזיר והמצורע והעולה מטומאתו לטהרתו. פי' אילו שהן אסורין ולא יכלו לגלח מקודם לכן מותרי' לגלח במועד.
<h2>דף יד.</h2>
ושאר כל אדם מאי אסורין, כדי שלא יעלו לרגל כשהן מנוולין. מתני' דלא כר' יהוד', דתניא ר' יהוד' אומ' הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות, אמ' רבא אם יצא לשוט כולי עלמ' לא פליגי דאסור, למזונות כולי עלמ' לא פליגי דשרי, כי פליגי להרויחא, דר' יהוד' מדמי ליה לשוט ורבנ' מדמו לה למזונות והל' כחכמים.
אמ' שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלחו במועד אין לך בית האסורין גדול מזה במועד אין מעיקרא לא. [י"ד ב'] אמימר ואתימא רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי אמ' שמואל קטן מותר לגלחו במועד לא שנא נולד במועד ולא שנא נולד מעיקר', וקיימלן כלישנא בתרא.
<h2>דף יד:</h2>
אבל אינו נוהג ברגל דכת' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך, מה נפשך אי אבילות דרגל הוא לא אתי עשה דיחיד דכת' [ירמיה ו'] אבל יחיד עשי לך ודחי עשה דרבים, ואי אבילות דמעיקר' הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. מנודה מהו שינהוג נידוייו ברגל, אמ' רב יוסף ת"ש דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ברגל ואי לא ציית דינא משמתינן ליה. אבל אסור בתספורת מדקאמ' להו רחמנא לבני אהרן [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא אסירי. [ט"ו א'] מנודה מהו בתספורת, ת"ש מנודין אסורין לספר ולכבס. מנודה שמת בית דין סוקלין ארונו, ר' יהוד' אומ' לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו שלעכן, אלא בית דין מניחין אבן על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת סוקלין בית דין את ארונו, והיינו דתנן במתני' ומנודה שהתירו לו חכמים, דאלמא קודם שהתירו לו חכמים אסור לגלח.
<h2>דף טו.</h2>
אבל מהו חייב בעטיפת הראש, אמ' רב יוסף ת"ש והן מתעטפין ויושבין כמנודין ויושבין כאבילין עד שירחמו עליהן מן השמים, אמ' ליה אביי דיל' מנודה לשמים שני דחמיר. אבל אסור להניח תפילין מדקאמ' ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] פארך חבוש עליך, מכלל דכולי עלמ' אסירי, מנודה מהו בתפילין תיקו.
אבל אסור בשאילת שלום דאמ' ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] האנק דום. פי' בדבר זה תנהוג אבילות שתדום ולא תשאל בשלום כל אדם. מנודה מהו בשאילת שלום, אמ' רב יוסף ת"ש ובשאילת שלום שבין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין למקום, אמ' ליה אביי ודיל' נזוף לשמים שני דחמיר.
אבל אסור בדברי תורה דקאמ' ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. מנודה מהו בדברי תורה, אמ' רב יוסף ת"ש מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו, מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו בשביל שלא יפסיד לימודו ועושין לו חנות קטנה כדי פרנסתו. מאי היא, אמ' רב חסדא זבוני מיא בפקתא דערבות. פי' בקעה שלערבות שהוא שם מקום והיא ארץ יבישה שאין נמצאין שם מים.
אבל אסור בתכבוסת דכת' [ש"ב י"ד] וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי בגדי אבל. מנודה מהו בתכבוסת, ת"ש מנודין אסורין לספר ולכבס. אבל חייב בקריעה מדקאמ' להו רחמנ' לבני אהרן [ויקרא י'] ובגדיכם לא תפרומו מכלל דכולי עלמא מיחייבי. מנודה מהו בקריעה, תיקו. אבל אסור בכפיית המטה דתני בר קפרא [ט"ו ב'] אמ' הקב"ה דמות דיוקני נתתי בכם ובעוונותיכם הפכתיה הפכו מיטתו עליה. מנודה מהו בכפיית המטה, תיקו.
<h2>דף טו:</h2>
אבל אסור בעשיית מלאכה דכתי' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. מנודה מהו בעשיית מלאכה, אמ' רב יוסף ת"ש מנודה נשכר ונשכרין לו.
אבל אסור ברחיצה שנ' [ש"ב י"ד] אל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה. מנודה מהו ברחיצה, אמ' רב יוסף ת"ש כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן אתה אומ' במנודה ובאבל. גרסי' בפר' קמ' דתעניות [י"ג ע"ב], אמ' רבא היל' אבל אסור כל גופו בין בחמין בין בצונן, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר, ולסוך אפילו כל שהו אסור, ואם להעביר את הזוהמה מותר.
אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמ' ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] ונעלך תשים ברגלך מכלל דכולי עלמא אסירי. מנודה מהו בנעילת הסנדל, אמ' רב יוסף ת"ש כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר, כיצד יצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. ובשילהי פרק הזהב [נ"ט ע"ב] גרסי' כשבירכו את ר' אליעזר אף הוא קרע את בגדיו וזלפו עיניו דמעות וחלץ מנעליו ונשמט על גבי קרקע. אבל אסור בתשמיש המטה דכת' [ש"ב י"ב] וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה מכלל דמעיקרא הוה אסור. מנודה מהו בתשמיש המטה, אמ' רב יוסף ת"ש כל אותן שנים שהיו ישר' במדבר מנודין היו ומשמשין מטותיהן.
<h2>דף טז.</h2>
אמ' רבא מנלן דמשדרינן שליחא מבי דינא ומזמנינן לדינא דכת' [במדבר ט"ז] ויאמ' משה אל קרח אתה וכל עדתך הנו', לקמיה דגברא רבא דכת' [שם] לפני י"י, את ופלניא דכת' אתה והם ואהרן, ומנלן דקבעי' זימנא דכת' מחר, זימנא בתר זימנא דכת' [ירמיה מ"ו] קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד. ומנלן דכי מיפקר בשליחא דבי דינא דאתי ואמ' ליה לא מיחזי כלישנא בישא דכת' [במדבר ט"ז] העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, ומנלן דמשמתינן דכת' [שופטים ה'] אורו מרוז, דהכי סבר גברא פלניא דכת' [שם] אמר מלאך יי, ומנלן דמחרמינן פי' אורו ארור, ומנלן דאמרי' הוא וכל דאכיל ושתי בהדיה וקאי בארבע אמות דידיה, דכת' [שם] יושביה, ומנלן דמפרטינן חטאיה בציבורא דכת' [שם] כי לא באו לעזרת יי, אמ' עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז, איכא דאמרי גברא רבה הוה, ואיכא דאמ' כוכבא הוה, דכת' מן שמים נלחמו הככבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא, ומנלן דמפקרי' לנכסיה דכת' [עזרא י'] כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה, ומנלן דנצינן ולטינן ומחינן וממרטינן שיער ומש(מ)[ב]עינן דכתיב [נחמיה י"ג] ואריבה עמהם ואמרטם ואשביעם באלהים. ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה דכת' [עזרא ז'] הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין. מאי לשרושי, אמ' רב אדא אמ' ר' נחמיה בר ברוך אמ' ר' חייא בר אבין אמ' רב יהוד' הרדפה. פי' יורדין עמו לחייו לפסוק ממנו מזונותיו שמושיבים אומנים אחרים סמוך לו שיעשו אומנתו.
אמ' רב יהוד' בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר ל' (ומנדין) ומחרימין לאחר ששים, אמ' רב הונא בר חיננא הכי אמ' רב חסדא מתרין בו שיני וחמישי ושיני. פי' אע"פ שמסרב לבוא לבית דין אין מנדין אותו לאלתר דדילמ' משתמיט עד דמשכח זוזי ופרע אלא מתרין בו ג' ימים ואם לא יבא מנדין אותו. והני מילי לממונא אבל לאפקירותא לאלתר, ההוא טבחא דאפקר ברב טובי בר מתנה אימנו רבנן ושמתוה אזל ופייסיה לרב טוכי והוו קא מיפטרי רבנן מיניה, אמ' אביי היכי ליעביד לישרי לי' לא חיילא שמתא עליה תלתין יומין, לא לישרי ליה קא מיפטרי רבנן, אמ' ליה לרב אידי בר אבין מידי שמיע לך בהא אמ' ליה הכי אמ' רב תחליפא בר אבימי אמ' שמואל טוט אסר טוט שרי, אמ' ליה הני מילי לממונא אבל לאפיקרותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין, וקימ' לן כשמואל אפילו לאפיקרותא, אלמא קסבר אביי הני בי תלתא דשמיתו לא אתו תלתא אחרינא ושרו.
ת"ש מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. רשב"ג אומ' אחד מן התלמידים שנידה ומת חלקו אינו מופר. ש"מ תלת, ש"מ תלמיד שנידה לכבודו נידוייו נידוי, וש"מ כל אחד מיפר חלקו ולא בענן עד דמיכנפי בהדדי, וש"מ הני בי תלתא דשמיתו אתו בי דינא אחרינא ושרו ליה, אמ' ליה רב אשי לאמימר והתניא רשב"ג אומ' אחד מן התלמידי' שנידה ומת חלקו אינו מופר, מאי לאו אינו מופר כלל, לא עד דאתו תלתא אחריני ושרו ליה. ת"ר אין נידוי פחות מל' יום ואין נזיפה פחותה מז', ואע"פ שאין ראיה לדבר זיכר לדבר [במדבר י"ב] ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. אמ' רב חסדא נידוי שלנו כנזיפה שלהן ונזיפה שלהן שבעה, [ט"ז ב'] ונזיפה דידן כמה יום אחד. ההיא איתתא דהות מיפקרא ופשיטה כרעה הוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא איכנעא מקמיה, אמ' כמה חציפה ההיא איתתא, אתאי לקמיה דרב נחמן אמ' לה מי שמעת שמתא מפומיה אמ' לי' לא, אמ' ליה זילי נהוגי נזיפותא בנפשיך חד יומא.
<h2>דף יז.</h2>
אמ' רב הונא תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי ממאי מדקתני מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, לרב הוא דאינו מנודה הא לכולי עלמא מנודה, ולמאי אילימא לכבוד שמים אפי' לרב נמי [משלי כ"א] אין חכמה ואין תבונה ואין עיצה לנגד יי כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב אלא לכבודו. אמ' רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקה ליה. פי' אי קים ליה שחבירו חייב לו ואינו רוצה לפורעו רשיי לנדותו עד שיפרענו.
ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה אמ' רב יהוד' היכי ליעביד לישמתיה צריכי ליה רבנן לא לישמתיה ליתחיל שמא דשמיא, אמ' ליה לרבה בר בר חנא מידי שמיע לך בהא, אמ' ליה הכי אמ' ר' יוחנ' [מלאכי ב'] כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי צבאות הוא, אם דומה למלאך יי צבאות יבקשו תורה מפיו ואי לא לא, שמתיה חלש רב יהודה אזלי רבנן לשיולי ביה, אתא איהו נמי בהדי רבנן לשיולי ביה, כד חזייה רב יהוד' חייך, אמ' ליה לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי קא מחייכת בי, אמ' ליה לאו בדידך קא מחייכנא אלא כי אזילנא בההוא עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא רבא דכוותך לא חנפי ליה. נח נפשיה דרב יהודה, אמרו ליה רבנן גברא רבה דחשיב כר' יהוד' ליכא הכא דלישרי לך זיל לקמיה דר' יהודה נשיאה דלישרי לך, אזל לקמיה אמ' ליה לר' אמי קום עיין בדיניה אי מיבעי ליה למישרי ליה שרי ליה, סבר ר' אמי למישרי ליה, עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו ואמ' ומה שפחה שלבית ר' לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים יהודה חבירינו לא כל שכן, אמ' ר' זירא מאי דקמה דליתיה סבא האידנא לבי מדרשא דהא כמה שני דלא אתא ש"מ לא מיבעי ליה למישרי ליה, נפק כי קא בכי ואזיל, אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ומית, עיילוה למערתא דחסידי ולא קיבלוהו. פי' שמצאו עכנא כרוכה בפתח המערה ולא הניחתו להכניסו שם. במערתא דדייני וקיבלוהו, מאי טעמא דעבד כר' אילעאי, דתניא ר' אילעאי הזקן או' ראה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. פי' ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם, כלומר אני אני ערב בדבר שאם יעשה כך יכוף את יצרו, שכיון שגלה ממקומו ולבש שחורין אין יצרו מתגבר עליו וזה האיש כך עשה כדי לכוף את יצרו ומשום הכי קיבלוהו מערתא דדייני, ומכל מקום שמתיה דגברא רבה דכוותיה איבעי ליה למיכף יצריה בדוכתיה, אינמי יש לומר דלבתר דשמתיה עבד כר' אילעאי מפני שעשה תשובה קיבלוהו שם, ואפי' הכי במערתא דחסידי לא קיבלוהו כיון שלא נתגבר על יצרו במקומו והוזקק לכך.
שפחה שלבית ר' מאי היא, שפחה שלבית ר' חזיתיה לההוא גברא דקא מחי ליה לבריה רבא, אמרה ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר משום [ויקרא י"ט] לפני עור לא תתן מכשול, דתנא דבי ר' ישמעאל לפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו הגדול הכת' מדבר, ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכיל תאיני, רמא ביה קלא לא אשגח ביה, אמ' ליהוי ההוא גברא בשמתא, אמ' ליה אדרבה ליהוי ההוא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נידוי נתחייבתי לך. פי' היה לך לתבוע דמי התאנים שאכלתי והייתי פורע לך, אתא שאיל בי מדרשא אמרו לו שלו נידוי שלך אינו נידוי, מאי תקנתיה זיל לגביה דלישרי לך, לא ידענא ליה זיל לגביה נשיאה דלישרי לך דתניא נידוהו ואינו יודע מי נידהו ילך אצל נשיא ויתיר לו נידוי.
אמ' ריש לקיש תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנ' [הושע ד'] וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כסיהו כלילה. מר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב צורבא מרבנן שמתא מעיקרא משמית נפשיה והדר משמת ליה, וכי עייל לביתיה שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה, דאמ' רב גידל אמ' רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. אמ' רב פפא תיתי לי דלא משמיתנ' צורבא מרבנן מעולם וכי מיחייב צורבא מרבנן היכי עביד כי הא דבמערבא ממנו אניגדא דבר בי רב ולא מימנו אשמתא. פי' המלקות נוח להם ולא השמתא. מאי שמתא אמ' רב שם מיתה, ושמואל אמ' שממה יהיה.
<h2>דף יז:</h2>
פיס'. והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו. בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא בשלא היה להם פניי או דיל' אע"פ שהיה להם פניי, אמ' ליה תניתוה כל אילו שאמרו מותרין לגלח במועד בשלא היה להם פניי אבל היה להם פניי לגלח ולא גילחו אסור' ונזיר ומצורע אע"פ שהיה להם פניי לגלח ולא גילחו מותרין שלא ישהו קרבנותיהן. תניא מי שתכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, ואמ' רב חסדא דווקא בתער ולא במספריים במים ולא בנתר ולא בחול. פי' בתער הוא שיגלח מלמטה עיקרי השער כדי להקל עליו, אבל לא במספרים שיחתוך מזנבות השיער מפני שזה נראה לעינים אבל תחת שערו אינו נראה.
ת"ר כשם שאמרו אסור לגלח במוע' כך אסור ליטול ציפרנים במועד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר, וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול ציפרנים בימי אבלו דברי ר' יהוד' ר' יוסי מתיר, אמ' עולא הל' כר' יהוד' באבל, וכר' יוסי במועד, ושמואל אמ' הל' כר' יוסי בזה ובזה, דאמ' שמואל הל' כדברי המקיל באבל. פנחס אחוה דשמואל איתרעא ביה מילתא על שמואל חזנהו לטופריה דהוו נפישן, אמ' ליה אמאי לא שקלת לטופרך, אמ' ליה אי הוו לדידיה מי הוית מזלזל כולי האי, הואי כשגגה היוצא מפי השליט ואיתרעא ביה מילתא בשמואל, על פינחס לגביה שקלינהו לטופריה וזרקינהו באפיה, אמ' ליה לית לך ברית כרותה לשפתים, סבור מינה דיד אין דרגל לא, אמ' אביי אמ' רב ענן בר תחליפ' לדידי מיפרשא לי דשמואל לא שנא דיד ולא שנא דרגל.
<h2>דף יח.</h2>
אמ' רב חייא בר אשי אמ' רב ובגנסטר אסור. פי' דווקא ליטול אותם (בשינוי) בדרך שינוי אבל כדרכו במספרים או בסכין אסור. אמ' רב שמן בר אבא הוה קיימנא קמיה דר' יוחנ' בחולא דמועדא בבי מדרשא ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו, ש"מ תלת, ש"מ מותר ליטול ציפרנים בחולו של מועד, וש"מ אין בהן משום מיאוס, וש"מ מותר לזורקן. פי' מדקאמר בשיניה ש"מ בגנסטר אסור גם במועד, דאי שרי איפשר לא היה נמצא סכין לכל בני המדרש, וזה לא מנה נמי וש"מ בגנסטר אסור מפני שלא מנה אלא הקולות וזו היא חומרא. איני והתניא שלשה דברים נאמרו בצפרנים קוברן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע, טע' מאי שמא תעבור אשה מעוברת ותפיל, אשה במדרש לא שכיחא, (ואיבעיתימא), וכי תימא זמנין דכניש להו ושדו להו אבראי, כיון דאשתנו אשתנו שאינן מזיקין אלא במקום נפילתן.
אמ' אביטול ספרא משמיה דרב שפה מזוית לזוית. פי' כל השפה מותר לגלח בחולו שלמוע' אע"פ שהזקן אסור. אמ' ר' אמי ובשפה המעכבת, פי' שגדלו השערות עד שנכנסין בפיו ומעכבין האכילה והשתייה.
מתני', ואילו מכבסין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורי' והמנודה שהתירו לו חכמים, ומי שנשאל לחכם והותר, מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחת הספג והזבין והזבות נדות ויולדות וכל העולין מטומאה לטהרה הרי אילו מותרין, ושאר כל אדם אסורין. פי' אסור לכבס במועד כי אם האנוס כדי שכל אדם יכבס קודם המועד ויעלו לרגל מקושטין, ומי שנדר שלא ילבש בגדים מכובסין ולא מצא מי שיתיר נדרו ונזדמן לו חכם במועד ונשאל לו על נדרו והתיר לו גם זה אנוס, ומטפחות הידים תמיד הן מזוהמות הילכך מותר לכבסן במועד, וכן במטפחות הספג שמסתפגין בהן אחר שרוחצין וצריכין כיבוס תמיד. ומטפחות הספרים שאינן לצורך בני אדם מותר לכבסן. אמ' רבסי אמ' ר' יוחנ' מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד, פי' שאע"פ שכיבסו קודם הרגל עוד צריך לכבסו בתוך המועד מפני שהוא מזוהם. שלח ר' יצחק בר גיורי משמיה דר' יוחנ' כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד. פי' דווקא שאר מינין כגון של צמר או של צמר גפן קשה כיבוסן אבל כלי פשתן אין קשה כיבוסו והילכך מותר. [י"ח ב'] אמ' בר הדייא לדידי חזי לי ימא שלטבריא דמקפו לה משיכלי דמאני דכיתנא בחולא במועדא, ירושלמי [ה"ב] בעון קומי ר' יוסי בגדי קטנים מה הן אמ' להן כמי שאין לו אלא חלוק אחד.
<h2>דף יח:</h2>
מתני'. ואילו כותבין במועד קידושי נשים גיטין ושוברין דייתיקי מתנה ופרוזבולין ואיגרות שום ואיגרות מזון ושטרי בירורין ושטרי חליצה ומיאונין וגזירות בית דין ואיגרות של רשות. פי' טעמא דהני משום דלא חשיבי מלאכה, ולא נאסרו השטרות אלא מידי דהוו שטרות מקח וממכר ושטרי הלוואה כשטרי מקח וממכר, אבל כל הני שטרי לא דמו למקח וממכר משום הכי שרו. דייתיקי, שטר צוואת שכיב מרע. מתנה הוא מתנת בריא, ופרוזבולין, שכותבי' בית דין על שטרי מלוה שלא ישמיטם שביעית. ואיגרות שום, ששמו בית דין שדה הלווה למלוה בחובו. ואיגרות מזון מפרש בירושל' [ה"ג] מזונות אלמנה. ושטרי בירורין, שביררו בית דין ליתומין חלק זה לזה וחלק זה לזה. וגזירות בית דין, פסקי דינין שדנו וזיכו את זה וחייבו את זה. ואיגרות של רשות, מפרש בירושלמי [שם] שאילת שלום. אמ' שמואל מותר לארס אשה בחולו שלמועד שמא יקדמנו אחר ברחמים, תנא דבי שמואל מארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו.
מתני'. אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב, אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד, ואין מגיהין אות אחת אפי' בספר העזרה, ר' יהודה אומ' כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו [י"ט א'] וטווה על יריכו תכלת לציצתו. פי' אם אין הלוה מאמין למלוה בלא שטר והלווה צריך למעות הרי זה יכתוב, וכן אם אין לו לסופר מה יאכל מותר לכתוב כדאוקימנה לעיל [י"ג ע"א] בספר העזרה, ספר תורה שכתב להן עזרא להיות בעזרה. ור' יהודה מתיר לכתוב תפילין לעצמו, ומפרש בירושלמי [ה"ד] לעצמו שכותב להניח שמניחין תפילין בחולו שלמועד, דדווקא בשבתות ובימים טובים אין מניחין תפילין אבל בחולו שלמועד מניחין, וטווה על יריכו תכלת לציצתו ולא באבן ולא בפלך.
<h2>דף יט.</h2>
ת"ר כותב אדם תפילין לעצמו ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו, ר' יוסי אומ' כותב ומוכר כדי פרנסתו. ואי קשיא אמאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה בהא ומאי שנא תפילין משאר מלאכות לעשות, יש לומר מאי דשרי ר' יוסי כדי פרנסתו אפי' למי שיש לו מה יאכל שיותר הקלנו בתפילין משאר מלאכות, דהא לעצמו אליבא דכולי עלמא שרי מה שאין כן בשאר, והכא נמי שרי ר' יוסי אפי' לעשיר לעשות כדרכו כדי פרנסתו לאפוקי שלא יעשה מהן חבילה למכור לאחר זמן כדרך שהוא עושה בחול, ובהלכות גדולות מפרש והוא שאין לו מה יאכל, ואינו נראה לי. ת"ר טווה אדם על יריכו תכילת לציצתו אבל לא באבן דברי ר' אליעזר, וחכמ' אומ' אף באבן, ר' יהודה אומ' משמו באבן ולא בפלך, וחכמי' אומ' בין באבן בין בפלך. אמ' רב יהודה אמ' שמואל וכן אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוח' הל' בין באבן בין בפלך, והלכה כותב והולך כדי פרנסתו.
מתני'. הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה, שמונה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים, מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין. ר' אליעזר אומ' משחרב בית המקדש עצרת כשבת, רבן גמליאל או' ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים, וחכמ' אומ' לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עצרת כרגלים וראש השנה ויום הכיפורים כשבת. פי' כיון דעיקר אבילות אינו אלא ג' ימים בטלה ממנו גזירת ז' ולאחר הרגל אינו צריך לישב כלום, ואם קברו ח' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת ל', הואיל והתחיל יום אחד מן השלשים אינו צריך לשמור כלום אחר הרגל מדין שלשים אלא מותר לאלתר בגהוץ ותספורת. שבת שבתוך ימי אבלו עולה לו למנין שבעה ואינה מפסקת, דלאחר שבת משלים ז' ימי אבילות עם השבת, והרגלים מפסיקין אם קבר את מתו ג' ימים קודם לרגל אינו משלים לאחר הרגל כלום. ואינן עולין, דכי קבר ב' ימים קודם לרגל דלא בטלה ממנו גזירת ז' אין ימי הרגל עולין למנין ז' ימי אבילות, אלא לאחר הרגל צריך לישב ה' ימים להשלים לשנים לפני הרגל.
אמ' רב גזירות בטלו ימים לא בטלו, וכן אמ' רב הונא גזירות בטלו ימים לא בטלו, שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, פי' היכא דקבר את מתו ח' ימים קודם הרגל דבטלו ממנו גזירת ל' ומגלח בערב הרגל, ואם נתעצל ולא גילח ערב הרגל לא בטלו הימים מעליו שאסור לגלח אחר הרגל עד ל'. ורב ששת אמ' ימים נמי בטלו, שאע"פ שלא גילח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל, שאותו יום שמיני שנכנס בשלשים קודם הרגל עולה לו ככל השלשים, ופלוגתייהו כתנאי, [י"ט ב'] דתניא הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת ז', שמונה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת ל', ומגלח ערב הרגל ואם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, אבא שאול אומ' מותר לגלח אחר הרגל, שכשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה כך מצות שבעה מבטלת ממנו גזירת שלשים, ואתי השתא רב כתנא קמא ורב ששת כאבא שאול. שבעה והאנן שמונה תנן, קסבר אבא שאול מקצת היום עולה ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, אמ' רב חסדא אמ' רבינא בר שילא הל' כאבא שאול, פי' בין ממאי דאמ' יום שביעי עולה לו לכאן ולכאן בין ממאי דאמ' שאם לא גילח ערב הרגל מגלח לאחר הרגל, ומודין חכמים לאבא שאול בשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת. פי' כיון דיום שמיני חל בשבת והוא אנוס שאינו יכול לגלח התירו לו חכמים שיגלח ביום שביעי בערב שבת כאבא שאול שהיה מתיר לגלח ביום שביעי, והיכא דחל (ב)יום שביעי בשבת בערב הרגל דהוא אנוס ובערב שבת אינו יכול לגלח דהוה ליה יום ששי לאבלו שהוא אסור לגלח מפני שהוא אבל, כיון דהוא אנוס ולא היה יכול לגלח קודם לרגל היה מתיר אבא שאול לגלח ברגל דהא עבר ליה ז' ימים קודם לרגל ובטלו ממנו גזירת ל', ומפני שהוא אנוס ולא יכול לגלח בערב הרגל שהוא שבת מותר לגלח במועד כדין שאר האונסין דבא ממדינת הים ומן השביה דמגלחין במועד. כמאן אזלא הא דאמ' רב עמרם אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו. פי' ביום השביעי מותר ברחיצה כאבא שאול דאמ' מקצת יום שביעי עולה לו ככולו. אמ' רב' הלכה כאבא שאול ביום שלשים, פי' דקסבר רבא אין חכמי' מודין לו ביום ל', ומשום הכי איצטריך למיפסק הל' כאבא שאול ביום ל' ואין הל' כמותו ביום שביעי. ונהרדעי אמרי הלכה כאבא שאול בזה ובזה דאמ' שמואל הלכ' כדברי המיקל באבל, וקיימלן כשמואל.
<h2>דף יט:</h2>
הני שלשים יום מנלן אתיא פרע פרע מנזיר כת' הכא [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו וכת' התם [במדבר ו'] קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים אף כאן שלשים והתם מנלן אמ' רב מתנה סתם נזירות שלשים יום מאי קראה קדוש יהיה יהיה בגימטריא ל' יום. אמר רב הונא בריה דרב יהוש' הכל מודין בשחל שלישי שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב. פי' אע"ג דאמרי' בטלו ממנו גזירת שבעה ויום שלישי כשביעי דמי וכבר אמ' אבא שאול ביום שביעי דמקצת היום ככולו, ביום שלישי לא אמרי' הכי אלא עד שלא יכנס הרגל אסור לרחוץ, והוא הדין לששה ימים קודם לרגל. בעא מיניה אביי מרבה קברו ברגל עולה לו למנין שלשים או אינו עולה לו למנין שלשים, למנין שבעה לא קמיבעיא לי דודאי אינו עולה דהא לא נהגא מצות שבעה ברגל, כי קא מיבעיא לי לענין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל, דהא כל אדם אסור לספר ולכבס ברגל האי עולה או אינו עולה, אמ' ליה אינו עולה.
<h2>דף כ.</h2>
איתיביה רבא רגל עולה לו למנין שלשים כיצד קברו בתחילת הרגל מונה שבעה אחר הרגל ומלאכתו נעשת על ידי אחרים. פי' בבתיהם ולא בביתו, ודווקא מלאכה שאינה אבידה אבל מלאכה האבידה מותר לעשות בעצמו כדאמ' בפירקין דלעיל. ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו. פי' אע"פ שהוא אבל לא נאסרו עבדיו ושפחותיו עושין בצנעא, ואין רבים מתעסקין עמו שכבר נתעסקו עמו ברגל, שאע"פ שתרבה ז' אחר הרגל אין רבים מתעסקין עמו לנחמו שכבר נתעסקו עמו ברגל, שאע"פ שאין אבילות ברגל מותר לנחמו ברגל. קתני מיהת רגל עולה לו למנין ל' תיובתא, כי אתא רבין אמ' ר' יוח' אפי' קברו ברגל עולה לו למנין ל' וכן אורי ליה ר' אלעזר לר' פדת בריה.
ת"ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל אין צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר וחכמ' אומ' אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת. פי' נקט לך כפיית המטה והוא הדין לשאר ענייני אבילות דמתני' ר' אליעזר היא. אמ' ר' אלעזר ביר' שמעון הן הן דברי בית שמי הן הן דברי בית הלל, שבית שמי אומ' ג' ימים ובית הלל אומ' אפי' יום אחד אפי' שעה אחת, אמ' רב הונא אמ' ר' חייא בר אבא אפי' יום אחד אפי' שעה אחת, רבא אמ' הלכה כתנא דידן דאמ' שלשה. רבינא איקלע לסורא דפרת אמ' רב חביבא מסורא דפרת לרבינא היל' מאי, אמ' ליה אפי' יום אחד אפי' שעה אחת, וקיימלן כרבינא דהוא בתרא. כתוב בהלכות גדולות הכא אמרו משמיה דגאו' דהיכא דשכיב ליה שיכבא ביום טוב ראשון או בשני או בחולא דמועדא או ביום טוב ראשון שליום טוב אחרון לא נהוג אבילות עד דנפקי יומי טבי כולהו, אבל יומא בתרא דמדרבנ' הוא מסלק סליק ליה למנין ז' ואבילות לא נהיג כלל, אבל שכב ליה שיכבא ביום טוב שיני שליום טוב האחרון כיון דעיקר אבילות יום ראשון הוא נהיג ביה אבילות וסליק למנין ז'. והכין אסכימו רבנן דכיון דעיקר אבילות יום ראשון דכתיב ואכלתי חטאת היום אסור ולמחר מותר וכת' ואחריתה כיום מר, וכיון דיום ראשון דאבל דאורייתא ויום טוב שיני ספיקא דרבנן אתי עשה ודאי דיחיד ודחי ספק עשה דרבים. יתיב ר' חייא בר אבא ורבי אמי ור' יצחק בן אלעזר נפק מילתא מבינייהו, מנין לאבילות שהיא שבעה שנ' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה, ואימ' עצרת דחד יומא הוא, רוב חג שבעה, וההוא מיבעי ליה לכדריש לקיש, דאמ' ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה מנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד דכת' והפכתי חגיכם לאבל, ואשכחן עצרת דאיקרי חג וחד יומא הוא.
ת"ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, אי זו היא קרובה ואי זו היא רחוקה, קרובה בתוך שלשים רחוקה לאחר שלשים דברי ר' עקיבה, וחכמ' אומר' אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים. אמ' רבה בר בר חנא אמ' ר' יוחנ' כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקיל ורבים מחמירין הל' כדברי חכמי' המחמירין, חוץ מזו שאע"פ שר' עקיבה מיקל ורבים מחמירין הל' כר' עקיבה דהל' כדברי המיקל באבל. ר' חנינה אתיא ליה שמועה דאבוה מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא, אמ' ליה הרי אמרו שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד.
רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא כי סליק להתם אמ' ליה אבא קיים, אמ' ליה אמא קיימת, אמ' ליה אמא קיימת, אמ' ליה אבא קיים, אמ' ליה חלוץ לי נעליי והולך כליי אחריי בבית המרחץ, ש"מ תלת, ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל, ש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, וש"מ מקצת היום ככולו, אמ' ר' יוסי ביר' אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשת רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד, תני ר' אדא דמן קסרי קמיה דר' יוחנ' שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשת רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד. קורע או אינו קורע. פי' בשמועה שאינה נוהגת אלא יום אחד, ר' מני אמ' אינו קורע, ר' חנינה אמ' קורע, אמ' ליה ר' מני לר' חנינא בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע היינו דליכא אבילות שבעה, אלא לדידך דאמרת קורע קריעה בלא שבעה מי איכא, וקיימלן כר' מני.
<h2>דף כ:</h2>
תני איסי אבוה דר' זירא ואמרי לה אחוה דר' זירא קמיה דר' זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע, עני ר' זירא בתריה ואמ' בד"א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ואמו קורע והולך. ואם שמע שמועה ביום ל', כתב הלכות גדולות דנוהג ל"ז כאילו שמע בתוך ל' והכי מסתברא כוותיה, אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב גרסי' בפרק יש בכור לנחלה [מ"ט ע"א] ביום שלשים כיום שלפניו, פי' שלשים ואחד חייב לתת ה' סלעים, ר' עקיבה אומ' אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, אמר רב אשי הכל מודין לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דמי, וחשיב כאילו יום ל"א שמע והנה היא שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד, הנה עתה רבינו חננאל מפרש יום שלפניו דבכור כיום ל"א והוא הדין נמי יום ל' דאבילות, ולא היא דיום שלפניו דבכור לא מצינן לפרושיה אלא על יום כ"ט ופטור מליתן ה' סלעים ואם נתן לכהן יטול ממנו כאילו מת בתוך שלשים, ור' עקיבה מספקא ליה הילכך אם נתן לכהן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, וממאי מדאמרי' בגמרא מאי טע' דרבנן גמרי חודש חודש ממדבר מה התם ומעלה אף כאן ומעלה, ור' עקיבה מספקא ליה כו' אלמא דרבנן בעו ל"א, וכי מת ביום ל' כיום כ"ט דמי, ואם נתן לכהן יטול ממנו, וכיון דאיבריר (ד)לפניו דבכור הוי יום כ"ט הם הכי נמי לפניו דאבילות יום כ"ט הוא, ומאי קילותא הוא לענין תינוק שמת ביום ל' דחשבינן ליה כאילו מת ביום כ"ט ולא יצא מתורת נפל ופטור מלהתאבל עליו, ולא דיבר רב אשי על שמועה רחוקה.
ת"ר כל האמור בפרשת כהנים כהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן ואילו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו, הוסיפו עליהן אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו וכשם שמתאבל עליהם כך מתאבל על שניים שלהן דברי ר'. פי' שניים הם כל קרובי קרוביו שכמו שמתאבל על קרוביו כך מתאבל על כל קרובי קרוביו, ור' שמעו' בן אלעזר אומ' אינו מתאבל אלא על אבי אביו ועל בן בנו, פי' אבל על שאר קרובי קרוביו אינו מתאבל, וחכמ' אומ' כל שמתאבל עליו מתאבל עמו. פי' כמו שמתאבל עליו אם מת כך מתאבל עמו על כל קרוביו. ואמרי' היינו תנא קמא, ומהדר עמו בבית איכא בינייהו, כי הא דאמ' ליה רב לחייא בריה וכן אמ' ליה רב הונא לרבה בריה באפה נהוג אבילותא בלא אפה לא תינהוג אבילותא, והלכ' כחכמי'.
מר עוקבא שכיב בר חמוה סביר למיתב עליה שבעה ושלשים, אתא רב הונא אשכחיה אמ' ליה צודנייתא בעית למיכל לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד, תניא נמי הכי לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד. פי' לגבי אשתו היקלו יותר משאר קרובים, שאינו מתאבל על השניים שלה דהיינו על כל קרוביה אלא על חמיו ועל חמותו בלבד ולא על אחי אשתו או אחות אשתו, מפני שאין אשתו קרובה ממש אלא על ידי אישות, היקלו בה. אמימר שכיב ליה ברא קרע עילויה אתא בריה קרע באפיה, אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד, אמ' ליה קריעה מעומד מנלן, אמ' ליה דכת' [איוב א'] ויקם איוב ויקרע את מעילו, אינמי מהכא [ש"ב י"ג] ויקם ויקרע את בגדיו.
<h2>דף כא.</h2>
ת"ר אילו דברים שאבל אסור בהם, במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ולקרוא בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע, מעשה ומת בנו שלר' יוסי בציפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. רבה בר בר חנא איתרע ביה מילתא סבר דלא למיפק לפירקא, אמ' ליה רב תניא אם רבי' צריכין לו מותר, סבר לאוקומי אמורא עילויה, אמ' ליה תנא ובלבד שלא יעמיד תורגמן. היכי עביד, כדתניא מעשה ומת בנו שלר' יהודה ביר' אלעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנינה בן עקביה וישב בצידו ולחש הוא לר' חנינה בן עקביה לתורגמן והתורגמן השמיע לרבים.
ת"ר אבל עד שלשה ימים הראשנים אסור להניח תפילין, משלישי ושלישי בכלל מותר, ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומ' אבל שנים ימים הראשנים אסור להניח תפילין, משיני ושיני בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות חולץ. אמ' עולא הל' כר' אליעזר בחליצה והל' כר' יהושע בהנחה. איבעיא להו בשיני לעולא חולץ או אינו חולץ, ת"ש דאמ' עולא חולץ ומניח אפילו מאה פעמים, רבא אמ' כיון שהניח שוב אינו חולץ, והלכה כרבא דהוא בתרא.
<h2>דף כא:</h2>
ת"ר אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מיכן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו, והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. פי' וכל הנך איסורי מלאכה דאמרן גבי אבל בפרקין דלעיל [י"א ע"ב] לא נהגו אלא עד ג' ימים. ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל, מיכן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין.
ת"ר אבל ג' ימים הראשנים אסור בשאילת שלום, משלשה עד שבעה משיב ואינו שואל, מיכן ואילך שואל ומשיב כדרכו. ת"ר המוצא חבירו אבל בתוך שלשים יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו, לאחר שלשים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשיי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין, מצאו בשוק אומ' לו בשפה רפה וכובד ראש, ומאי דתניא לעיל מיכן ואילך שואל ומשיב כדרכו, הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרויין בשלום ואחרים אין שואלין בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום, והאי דקתני משיב כגון דלא ידעי דהוא אבל, ורמינהי המוצא את חבירו אבל בתוך שנים עשר חודש מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו, לאחר שנים עשר חודש שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין, לא קשיא הא באביו ואמו הא בשאר קרבין.
ת"ר אבל ג' ימים הראשנים בא ממקום קרוב מונה עמהן ממקום רחוק מונה לעצמו, ר' שמע' אומ' אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהן, אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנ' והוא שיש גדול הבית בבית. [כ"ב א'] אמ' ר' יוחנ' הלכה כר' שמע' דאמ' שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, והוא שבא ומצא מנחמין אצלו. פי' ממקום קרוב שיכול להגיע שם ביום אחד דחשבינ' ליה כאילו ביום ראשון היה שם. אמ' להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו.
<h2>דף כב.</h2>
ת"ר על כל המתים כולן המדחה מטתו הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה, היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מיטתו הרי זה משובח לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. [כ"ב ב'] על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ. על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט. על כל המתים כולן מספר לאחר ל' יום על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו. על כל המתים כולן הולך לבית השמחה לאחר ל' יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב חודש. על כל המתים כולן קורע טפח על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו, אמ' ר' אבהו מאי קראה [ש"ב א'] ויאחז דוד בבגדיו ויקרעם, ואין אחיזה פחות מטפח. על כל המתים כולן אפי' לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא העליון על אביו ועל אמו קורע כולן, אחד האיש ואחד האשה, ר' שמע' בן אלעזר אומ' האשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחריה וחוזרת וקורעת את העליון. על כל המתים כול' רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל, ר' יהודה אומ' כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו אינו אלא קרע שלתפלות. פי' קמי שפה יקרא האימרא שעושין התופרין סביב פתח בית הצואר, ופעמים שאדם קורע בגדו מתחת האימרא והאימרא קיימת מלמעלה והיא מחברת הקרעים ואינן נראין כשנים. על כל המתים כולן שולל אחר שבעה ומאחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם, והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. כי אתא רבין אמ' ר' יוחנ' על כל המתים כולן קורע בין ביד בין בכלי על אביו ועל אמו קורע ביד. אמ' ר' חייא בר אבה אמ' ר' יוחנ' על כל המתים כולן קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ, אמ' רב חסדא וכן לנשיא. נשיאה שכיב אמ' ליה רב חסדא לרב חנן בר אבה כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קרעא לעמא. ת"ר על חכם חולץ מימין ועל אב בית דין משמאל על נשיא מיכן ומיכן. פירו' קורע בגדיו ומוציא כתיפו מתוך הקרע ומוליכה חלוצה.
<h2>דף כב:</h2>
ת"ר חכם שמת בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת בתי מדרשות שבעירו בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, היושבין בצפון יושבין בדרום, בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת בתי מדרשו' כולן בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת [כ"ג א'] וקורין שבעה ויוצאין, ר' יהושע בן קרחה אומ' לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין דווין, ואין אומ' שמועה ואגדה בבית האבל.
<h2>דף כג.</h2>
ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם. ת"ר כל שלשים יום לנישואין, מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים, ר' יהודה אומ' רגל ראשון ושיני אסור שלישי מותר, ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר מפני ביטול פריה ורביה, הניחה לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר מפני פרנסתן, אמ' ר' יוסי מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמ' לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותיך ואעפ"כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה, ועד כמה, אמ' רב יוסף אחר שלשים יום. ת"ר כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשי' ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבש, ר' אומ' לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד, ר' אלעזר ביר' שמע' אומ' לא אסרו אלא כלים לבנים חדשים בלבד, רבא נפק בהימוצתא סמוקתי חדתי כר' אלעזר ביר' שמע'.
<h2>דף כג:</h2>
תניא מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית לחבירו עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה הופך פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואין מברך ואין מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקרית שמע ומתפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בקרית שמע ובתפילה ובכל מצות האמורות בתורה, רשב"ג אומ' מתוך שנתחייב באילו נתחייב בכולן, אמ' ר' יוחנן תשמיש המיטה איכא ביניהו, דרשב"ג שרי, ותנא קמא אסר, והיל' כתנא קמא.
<h2>דף כד.</h2>
פיס'. מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת, בעא מיניה מר יוחנא משמואל יש אבילות בשבת או לא, אמ' ליה אין אבילות בשבת. אמ' שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות. פי' פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה, נעילת הסנדל תשמיש המיטה רחיצת ידים ורגלים בחמין רשות. אמ' ר' יעקב אמ' ר' יוחנ' לא שנו שפריעת הראש חובה אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים לרגליו מנעליו מוכיחין עליו, אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה פריס סודרא ארישיה וקא אזיל ואתי בגו ביתיה, אמ' ליה ולא סבר לה מר אין אבילות בשבת, אמ' ליה הכי אמ' ר' יוחנ' דברים שבצינעא נוהג. כתב בעל הלכות גדולות וקאמרי רבנן הל' כר' יוחנ' ואע"ג דשמו' מיקל, דכי אמרי' הלכה כדברי המיקל באבל הני מילי היכא דפליגי תנאי אבל בפלוגתא דאמוראי לא, ולברך ברכת אבלים בשבת. כתב רב יהודאי גאון הכי אמרי' אין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכינן בתלת' או בעשרה לאו דברים שבצינעא הוא.
אמ' רב תחליפא בר אבימי אמ' שמואל אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה, דכתיב [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ולא פירם חייב מיתה. אמ' רפרם בר פפא תנא באבל רבתי אבל אסור לשמש מיטתו בימי אבלו ומעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו. אמ' שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע ואקשו ליה והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב וקרע עליה תריסר מאני אמ' אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה, ואמרו ליה לר' יוחנ' נח נפשיה דר' חנינה וקרע עליה תליסר איצטלי מילתא, ומתרץ שאני רבנן דכל שעתא ושעתא דקא מדכרי שמעתיהו כשעת חימום דמי. תו אקשי' מדתניא אבל כל שבעה קרעו מלפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע, ובשבת קרעו לאחריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע, ופריק כי תניא ההיא דתוך שבעה מחליף וקורע ואע"פ שאינו בשעת חימום בכבוד אביו ואמו, אבל לשאר קרובין אפילו תוך שבעה אם החליף אינו קורע שאין קרע אלא בשעת חימום שהוא שעת מיתה, והאי דאמרן לעיל [כ' ע"ב] תני איסי קמיה דר' זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו תוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע דאלמא תוך ז' קורע אע"פ שאינו שעת חימום לא קשיא לשמואל דהא נתחייב לקרוע בשעת חימום אלא שלא היה לו חלוק לקרוע לכשיזדמן לו חייב לקרוע, אבל ודאי כששמע שמועה קרובה דאמרן לעיל [שם ע"א] שהיא נוהגת ל' ז' אינו חייב לקרוע ושמואל דהא לא הוי בשעת חימום, אך לכבוד אביו ואמו שהוא קורע אפי' בשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד וכל שכן בשמועה קרובה.
פיס'. ר' אליעזר אומ' משחרב בית המקדש עצרת כשבת, פי' כשהיה בית המקדש שהיה לחגיגתה תשלומין כל ז' היתה (כ)עצרת כרגלים, אבל עכשיו שחרב ואין חגיגתה קריבה הרי היא כשבת ואינה מפסקת, ורבן גמליאל היה אומ' לא מיבעיא עצרת דאיתקש לרגלים אלא אפי' ראש השנה ויום הכיפורים מפסיקין כרגלים, וחכמ' אומ' לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת דאיתקש לרגלים כרגלים, אבל ראש השנה ויום הכיפורים הם כשבת. אמ' רב גידל בר מנישא הל' כרבן גמליאל.
<h2>דף כד:</h2>
תניא כל שלשים יום תינוק יוצא בחיקו ונקבר באשה אחת ובשני אנשי' אבל לא באיש אחד ושתי נשים, אבא שאול אומ' אף באיש אחד ושתי נשים, ואין עומדין עליו בשורה ואין אומ' עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, בן שנים עשר חודש יוצא במיטה, ר' עקיבה אומ' הרי הוא בן שנה ואיבריו כבן שתים, הוא בן שתים ואיבריו כבן שנה יוצא במטה, ר' שמעו' בן אלעזר אומ' היוצא במטה רבים מצהיבין עליו ושאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבין עליו. פי' הרגש וצער. ר' אלעזר בן עזריה אומ' ניכר לרבים רבים מתעסקין בו ושאינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקין בו. ומה הן בהספד, ר' מאיר אומ' משום ר' ישמעאל עניים בני שלש עשירים בני חמש, ר' יהודה אומ' משמו עניים בני חמש עשירי' בני שש ובני זקינים כבני עניים, אמ' רב גידל בר מנישא אמ' שמואל הלכ' כר' יהודה שאמ' משום ר' ישמעאל.
דרש ר' עינוני בר ששון אפיתח' דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד יום. פי' דעצרת חשוב ז' כשאר הרגלים, ואמרן לעיל [כ' ע"א] דרגל עולה לו למנין שלשים ויום אחד לפני עצרת הרי כאן י"ד. אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן י"ד יום, אמ' רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני עצרת שלו הרי כאן כ"א יום.
מתני'. אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו שלמת, אין מברין אלא על מיטות זקופות. אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ולא בקנון אלא בסלים. אין אומ' ברכת אבילים במועד, אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים.
<h2>דף כה.</h2>
תניא חכם שמת הכל קרוביו, הכל קרוביו ס"ד, אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחבה, ומתני' דלאו חכם הוא. תניא מפני מה בניו ובנותיו שלאדם מתין כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עוונותיו בשביל כבוד שעשה, ומתני' דלאו אדם כשר הוא. תניא ר' שמע' בן אלעזר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לספר תורה שנשרף, ומתני' דלא קאי עליה בשעת יציאת נשמה. כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עילויה אמרי לאו רבן הוה, ולא גמרי' מיניה, אמ' להו אביי מי תניא הרב שמת, חכם שמת קתני, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא, סבור מאי דהוה הוה, אמ' להו אביי תניא חכם כל זמן שעסוקין בהספידו, סבור למיקרע לאלתר, אמ' להו אביי תנינא חכם כבודו בהספידו.
אמ' רב הונא אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה. תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומ' עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ותניא אידך אין עומדין עליו בשורה ואין אומ' עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, קשיין אהדדי, לא קשיא, כאן ששלדו קיימת כאן שאין שלדו קיימת כי נח נפשיה דר' זירא סבור דלא למישלל קרעיהו, אמ' להו רב יצחק בר אבדימי תנינא חכם שמת כיון שהחזיר מאחרי המיטה שולל. כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב ר' אמי עליה שבעה ושלשים, אמ' ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד, הכי אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנ' אפי' רבו שלימדו תורה וחכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד.
<h2>דף כו.</h2>
ת"ר אילו קרעין שאין מתאחין, על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו תורה ועל הנשיא ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם. ואשמועות מי קרעינן, והא אמרו ליה לשמואל קטל שבור מלכא תריסר אלפי יהודאי במזגת קסרי ולא קרע, לא אמרו אלא ברוב ציבור ובמעשה שהיה בימי שאול דכת' [ש"ב א'] ויאחז דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן ועל עם יי ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, על שאול זה נשיא, על יהונתן זה אב בית דין, ועל עם יי ועל בית ישר' כי נפלו בחרב אילו שמועות הרעות. אמ' ליה רב בר שבא לרב כהנא ואימא עד דאיכא כולהו, אמ' ליה על הפסיק הענין. על ברכת [השם] מנלן, דכת' [מ"ב י"ח] ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר אל חזקיה קרועי בגדים. ת"ר אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע, והעדים אינן חייבי' לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו.
אמ' ר' חלבו אמ' רב הונא הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב דכת' [ירמיה ל"ו] ויהי דבר יי אל ירמיהו אחרי שרף המלך את המגילה ואת הדברים. ר' אבא ורב הונא בר חייא [יתבי בהדדי] קם ר' אבא לאיפנויי שקלה לטוטפתיה אנחה אבי סדייא אתיא בת נעמיתא בעא למיבלעה, אמ' ליה איכו חייבי שתי קריעות, אמ' ליה הכי אמ' שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה.
אמ' ר' חלבו אמ' עולא ביראה אמ' ר' אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן או' [ישעיה ס"ד] ערי קדשך היו מדבר וקורע, ירושלם בחורבנה או' [שם] ציון מדבר היתה שממה וקורע, בית המקדש בחורבנו אומ' [שם] בית קדשינו ותפארתנו אשר היללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לבז וקורע, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם. ורמינהי קורע על המקדש בפני עצמו ועל ירושל' בפני עצמה, לא קשיא, הא דתניא קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים דפגע בבית המקדש ברישא שבא דרך מצרי' למזרחה שלירושלים ובית המקדש עומד בשער המזרח שלעיר, והא דקתני קורע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו דפגע בירושלם ברישא שבא דרך מערבה שלירושלם מעכו ופגע בעיר תחילה וקרע, וכשיראה עוד בית המקדש לא סגי ליה בתוספת אלא עוד קורע בפני עצמו. ת"ר וכולן רשאין לשוללן למוללן וללקטן לעשותן כמין סולמות אבל לא לאוחותן, אמ' רב חסד' ובאיחוי אלכסנדרי.
<h2>דף כו:</h2>
ת"ר הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הילקוט מתוך הסולמות לא יצא, מתוך האיחוי יצא, אמ' רב חסדא ובאיחוי אלכסנדרי. ת"ר רשיי להופכו למטה ולאחותו ור' שמע' בן אלעזר אוסר לאחותו, וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח אסור לאחותו, לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח.
ת"ר תחילת קריעה טפח ותוספת שלש אצבעות דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' תחילת קריעה ג' אצבעות ותוספת כל שהוא. אמ' עולא הל' כר' מאיר בקריעה וכר' יהוד' בתוספת, תניא נמי הכי תחילת קריעה טפח ותוספת כל שהוא.
ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה, מת [בנו] וקרע מת אביו (וקרע) והוסיף עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה. מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קריעה אחד על כולן, ר' יהוד' בן בתירה אומ' על כולן קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחד לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו. מאי טע', אמ' רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. פי' כדאמ' לעיל [כ"ב ע"ב] שעל אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו, אמ' שמואל הלכ' כר' יהודה בן בתירה, ומי אמר שמואל הכי והאמ' שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, לא קשיא כאן באבילות כאן בקריעה.
ת"ר עד היכן הוא קורע עד טיבורו, ויש אומ' עד לבו, ואע"פ שאין ראייה לדבר זיכר לדבר [יואל ב'] וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, והלכ' כיש אומ'. הגיע לטיבורו. פי' על ידי תוספת מת אחר, ועוד מת לו מת אחר מרחיק ג' אצבעות מן הצד וקורע, נתמלא מלפניו מחזירו לאחריו וקורע, נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה וקורע, והקורע מלמטה ומן הצדדין לא עשה כלום, אלא שכהן גדול פורם מלמטה. מוסיף. פי' אם מת לו מת אחר כל ז' לאבלו לא סגי ליה בתוספת על קרע ראשון אלא קורע קרע אחר בצידו, אבל אם מת לאחר שבעה סגי ליה בתוספת, וחד אמ' כל שלשים קורע ואינו מוסיף לאחר שלשים מוסיף.
ת"ר היוצא לפני המתים בבגד קרוע הרי זה גוזל את החיים ואת המתים. רשב"ג או' האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת קורע ומאחו וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו, ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו. ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו, ואין קורעין לפניו ומשתקין את הנשים מפניו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש, ועל חמיו ועל חמותו קורע מפני כבוד אשתו, אמ' רב פפא תנא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו שמא יביאנו לידי שחוק ויתגנה על הבריות.
פיס'. אין מברין אלא על מיטות זקופות. פי' ולא על מטות כפויות שאינו דרך ארץ לישב האבל על מטה כפויה והמברין על מטות זקופות, וכדי שלא יצטרכו גם הם לישב על מיטות כפויות ישב גם הוא על מטה זקופה. ת"ר ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יברוהו על מיטות כפויות, ואם לאו יברוהו על מיטות זקופות. פי' אם היה לב המברה גס עם האבל והיה אוהבו ולא היה מקפיד עליו אם ישב עמו על גבי קרקע יברוהו על מיטות כפויות, כיון שהאבל סומך עליו שלא יקפיד, ואם לאו יברהו על מיטות זקופות שלא יעשה להם סימן רע לישב עמו על מיטות כפויות. רבה איתרע ביה מילתא עאל לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מניומי רבה זקף אבא בר מרת כפה, אמ' כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן. ת"ר ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו ימעט ואם לאו יגלגל עמהם.
<h2>דף כז.</h2>
ת"ר מאימתי כופין את המיטות משיצא מפתח ביתו דברי ר' אליעזר, ר' יהושע' אומ' עד שיסתם הגולל, וקיימלן ר' אליעזר ור' יהושע הל' כר' יהושע. ת"ר מאימתי זוקפין את המיטות ערב שבת, מן המנחה ולמעלה. אמ' רבה בר בר חנה אעפ"כ אינו יושב עליה עד שתחשך, ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה.
ת"ר הכופה את מיטתו לא מיטתו בלבד הוא כופה אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה, ואפילו יש לו עשר מיטות בעשרה מקומות כופה את כולן ואפי' חמשה אחין ומת אחד מהן כולן כופין, ואם היתה מיטה מיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה אלא זוקפה, רשב"ג אומ' דרגש מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו, מאי דרגש ערסא דצלא. פי' מיטה שפורסין עליה עור במקום סידור החבלים. אמ' ר' יעקב בר אידי אמ' ר' יהושע בן לוי הלכה כרשב"ג. אמ' ר' יעקב בר אחא אמ' ר' אסי מיטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו.
ת"ר ישן על גבי מיטה על גבי ספסל על גבי אודייני גדולה מכולם על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו, אמ' ר' יוחנן שלא קיים כפיית המיטה. פירו' אודייני נסר רחב שמכסין בו את פי הבור. ת"ר מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין כוסות בבית האבל ואין מניחין לא את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל.
פיס'. אין מוליכין בבית האבל לא בטבלא כול', ת"ר בראשנה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות שלכסף וזהב ועניים בשלנצרים ושל ערבה קלופה והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל מוליכין בסלי נצרים ושל ערבה קלופה מפני כבודן שלעניים. ת"ר בראשנה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן שלעניים. ת"ר בראשונה היו מגלין פני עשירין ומכסין פני עניים מפני שהיו פניהן מושחרין מפני הבצורת והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליכה והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל יוצאין בכליכה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מניחין את המגמר תחת חולי מעים מתים והיו חולי מעים חיים מתביישין, התקינו שיהו מניחין תחת הכל מפני כבודן שלחולי מעים חיים. בראשונה היתה יציאתו שלמת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמלי' ונהג קלות ראש בעצמו לצאת בכלי פשתן, ונהגו כל העם לצאת בכלי פשתן, אמ' רב פפא נהיג עלמא אפי' בצדרא בר זוזא.
פיס'. אבל עומדין בשורה ופוטרין את הרבים, פי' כדעבד ר' עקיבא [לעיל כ"א ע"ב] שהחזיק להם טובה ואמ' להם לכו לבתיכם לשלום, ודבר זה אסור לעשותו בחול, כדאמרן התם כבוד הבריות שני שנתקבצו שם כל ישר', אבל שאר אבל אסור לעשותו מפני שאבל אסור בשאילת שלום, והכא במועד שאין אבילות נוהגת מותר לפוטרן ולומ' להם לכו לבתיכם לשלום.
מתני'. אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ולא שלנשים לעולם מפני הכבוד. נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ר' ישמעאל אומ' הסמוכות למיטה מטפחות, בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות, בזה ובזה לא מקוננות, נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. אי זהו עינוי שכולן עונות כאחת קינה אחת אומרת וכולן עונות אחריה, שנ' [ירמיה ט'] ולמדנה את בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה, אבל לעתיד לבא מהו אומ' [ישעיה כ"ה] בלע המות לנצח וגו'. פי' אין מניחין את המיטה שלמת ברחוב שלעיר במועד שלא להרגיל את האבלים להספיד, ולא שלנשים לעולם מפני כבודן שמא יהו שוטפות דם ויתגנו.
<h2>דף כז:</h2>
אמ' רבה בר בר חנא אין מועד בפני תלמיד חכם וכל שכן חנוכה ופורים. פי' שיכולין להספידו במועד, והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא. איני והא רב כהנא ספדיה לרב זביד בנהרדעא בחולא דמועדא, פי' והיה שלא בפניו, אמ' רבא התם יום שמועה הוה ויום שמועה כבפניו דמי.
אמ' עולא הספד על לב שנ' [ישעיה ל"ב] על שדים סופדים. פי' מטפח ידיו על לבו. טיפוח ביד. פי' סופק ידיו זו על זו. וקילוס ברגל. פי' מכה ברגליו על גבי קרקע. אמ' ר' יוחנ' אבל כיון שנענע ראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו. אמ' ר' יוחנ' הכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה שאם קמו מפניו אומ' להו שבו. ואמ' רב יהודה אמ' רב אבל אסור לאכל לחם משלו יום ראשון מדקאמר ליה הקב"ה ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] ולחם אנשים לא תאכל, רבה ורב יוסף מחלפי סעודתיהו להדדי. אמ' רב יהודה מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, רב המנונא איקלע לדיוקרת שמע קל שיפורא חזיא להנך אינשי דקא עבדי עיבדיתא, אמ' להו ליהוי הנך אינשי בשמתא לאו שיכבא איכא במתא, אמרו ליה חבורתא איכא במתא, אמ' להו אי הכי שרי להו. אמ' רב יהוד' כל המתקשה על מתו יותר מדיי על מת אחר הוא בוכה, ההיא איתתא דהוות בשיבבותיה דרב הונא הוה לה שבעה בני מית חד מינייהו הוות בכיא טובא שלח לה לא תעביד הכי, לא אשגחת ביה, שלח לה אי צייתת צייתת ואי לא תימוש זוודתא לאידך מיתו כולהו, הוות קא בכיא שלח ליה תימוש זוודתא לנפשה ומיתה. אל תבכו למת ואל תנודו לו, [ירמיה כ"ב] אל תבכו למת יותר מדיי ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה לבכי שבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת, מיכן ואילך אמר הקב"ה אי אתם נזקקין עליו יותר ממני. פיס'. ולא שלנשים לעולם מפני הכבוד, אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה אבל שאר לא, ור' אלעזר אומ' אפי' כל הנשים שנ' [במדבר כ'] ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה.
<h2>דף כח:</h2>
אמ' רב יהודה אין המנחמין רשאין לפתוח לדבר עד שיפתח אבל תחילה שנ' [איוב ב'] וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר, וכת' [שם] אחרי כן פתח איוב את פיהו, וכת' בתריה [שם ד'] ויען אליפז התימני. אמר ר' אבהו מנין לאבל שמיסב בראש שנ' [שם כ"ט] אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. אמ' רב חמא בר חנינ' מנין לחתן שמיסב בראש שנ' [ישעיה ס"א] כחתן יכהן פאר, מה כהן בראש אף חתן בראש.
<h2>דף כט.</h2>
אמ' ר' לוי הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנ' [בראשית ט"ו] ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ואמ' ר' לוי הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום שהרי דוד שאמ' לו לאבשלום [ש"ב ט"ו] לך בשלום הלך ונתלה בשערו, יתרו שאמ' למשה [שמות ד'] לך לשלום הלך והצליח. ואמ' ר' לוי כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה שנ' [תהלים פ"ד] ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
